This e-journal was published with the generous support of Stuart (of blessed memory) and Toni Young

עורכים: ענת ויסמן, עמרי הרצוג, יפתח אשכנזי

עורכת מפיקה: רינה ז'אן ברוך

עורך תוכן דיגטלי: מוטי פוגל

מערכת: עמרי גרינברג, עודד וולקשטיין, סיגל נאור-פרלמן, ניסים קלדרון, עמיחי שלו 

עורכת לשונית: מעין איתן

עורכת לשונית של גיליון 13: דקל שי שחורי

עוזרת הפקה ועריכה: רוני ספיר

חברי מערכת בעבר: רונית מטלון ז״ל, מי-טל נדלר. 

עורכי לשון בעבר: נועה טל (גיליונות 1-2), כנרת [קיקה] לוריא (גיליונות 3-8) 

בסיוע מועצת הפיס לתרבות ולאמנות

בתמיכת מכון הקשרים

משורר בחלל

 

(מילים: 1044) 

 

בספר העיון הקודם של דרור בורשטיין (תמונות של בשר), לצד שלל מבטים שהופנו אל חיות ובני אדם באמנות מערבית ומזרחית כאחד, התבונן המחבר בתמונה מסין מראשית המאה ה-10 ("איש זֶן ונמר") המיוחסת לשי-קו. נראים בה איש ונמר חבוקים בהרמוניה; האדם רוכן על הנמר, מניח עליו את זרועו המקופלת, שניהם במעין תרדמה חלומית שקפאה בחלל הזמן, עיניהם עצומות. בעודנו מתבקשים להשהות, ולו לרגע, את האופק האלים המיוחס למפגש אדם-נמר, קירבה מיוחדת ואינטימית מתבהרת אל מול עינינו המשתהות, קירבה המפתיעה בעוצמתה הכבושה, השקטה, בין אדם לחיית טרף, בין קרוב לרחוק, בין אדם לטבע.

 

ספרו של בורשטיין, אדם בחלל, נכתב מבעד לאותה פרקטיקת התבוננות חכמה ומעודנת אשר מדמה את היד הכותבת ליד רושמת, את העט הנובע למכחול. בפשטות לכאורה, במעין מכניזם שעל סף שירת שתיקה אשר מסתירה מאחוריה מורכבות גדולה, בורשטיין הוא מורה מעולה לתרגול המבט השקט, אלא שעתה, מבעד לאותה התנסות אישית-גופנית המהולה באהבה בלתי-תלויה לדבר, מושא ההתבוננות הוא החלל אשר מתפקד כמוזיאון פתוח לרווחה וכמרחב מאגי אשר ככזה מזמן אליו את הפואטי, שכן כמו הרבה ספרים מתוחכמים גם ספרו של בורשטיין הוא רב-רובדי, כלומר שהוא גם טקסט גדוש, בשפת בני אדם, ביחס לאסטרונומיה וגם מעין הצהרה ארס-פואטית, תוך כדי תרגול ועידון רגעי התבוננות וכתיבה: "אפשר ללמוד מהכוכבים איך להתבונן בציור. שמי הלילה הם הבסיס לכל האמנות החזותית, הזמנה לחבר נקודות בקווים ולראות צורות ועלילות היכן שאינם. והרי זו תמצית אמנות הציור וההתבוננות בה" (עמ' 107).

 

הספר המעודן הזה, אשר משרשר זיקות והקשרים מרוחקים כביכול בקצב מסחרר, נכתב על ידי משורר-סופר שהוא גם חובב אסטרונומיה מושבע מילדות ("אינני מדען, רק חובב אסטרונומיה ותיק. התחלתי להביט בשמים ולחשוב עליהם כשהייתי בן שלוש עשרה, בזכות חוג אסטרונומיה שנערך בבית רמז בנתניה בהדרכת דוד סמיקט. ליטשתי מראה קעורה ובניתי טלסקופ בהדרכתו". עמ' 21), אשר מדמה לראות בתצלום של "גלקסיות המחושים", שצולם מטלסקופ החלל הַאבל, עוּבר המקופל ברחם אמו הניבט אלינו בצילום אולטרה-סאונד; ומשם נודדת האסוציאציה, במעין תנועה יפה ופתלתלה בחלל בפני עצמה, למדרש "ויקרא רבה" אשר מבקש להבין את העובר כפוטנציאל, ואזי מדמה אותו לפנקס סגור המחכה לדברים שיכתבו בו: "מקופל ומונח כפנקס, ראשו מונח לו בין ברכיו" (עמ' 84).

 

בורשטיין מחבר, בשפה שהופכת מעתה גם פרטית-אינטימית, את שני הנוסחים המתחרים – זה של המדע וזה של האגדה – לאחד שאינו בהכרח שלם: "אכנה ביני לביני את הגלקסיות שבתצלום גלקסיות הפנקס" (עמ' 84). החיבור בין מדע למיתוס עובר כחוט השני לאורך הספר אשר מלא כרימון – תחת סוד הצמצום של שירת הייקו, אשר נדמית לכאורה כמעטרת בלבד את דפי הספר אבל למעשה מתפקדת כלב הפועם שלו – בעלילות ותובנות ממדע האסטרונומיה לצד תובנות עתיקות יומין של המדרש היהודי. בורשטיין מודע לכך שהמבט של "העתיקים" בקוסמוס עשוי להיות עבורנו מופרך לגמרי ("האסטרונומיה העתיקה שהופרכה עשויה לחיות חיים שאחרי המוות, כספרות"), באותה מידה שהתובנות המדעיות של ימינו עשויות להדמות ברבות הימים לספרות, לתאולוגיה – או שמא הן כאלה כבר עתה? כך או כך, נדמה שבורשטיין אינו תר אחר סינתזה גדולה בין מדע הכוכבים למיתוס – סינתזה פילוסופית חובקת כל המבקשת ליישב ולהסדיר, ולו בצורה דיאלקטית, את ריבוא הסתירות, הפרדוקסים והאפוֹרִיוֹת – אלא זאת שהוא מבקש להבחין (לצד המבט הטלסקופי), במבט כמו-מיקרוסקופי, בטרנספורמציה זעירה וחמקנית כפי שזו מתקיימת למשל בשירת הייקו המבליחה כבדולח: "פריחת דובדבן / מסרק העץ של אמי / ביום אזכרתה" (עמ' 235, מיטו סוזוקי). על פי אותו הגיון, לא נוכל להבין את החלל שלנו העצום במרחב ובזמן, שבו אנו טובלים ("אנו נינוחים כי האטמוספרה היא לנו כקסדת האסטרונאוט, כדורית ושקופה. גופנו אכן מרחף בחלל, נישא על סלע בגודל של גרגיר" עמי 12), ללא הצורות הקטנות, הפשוטות ביותר לכאורה. ולעניין זה, שירי ההייקו הפזורים לאורך הספר מקיימים זיקה שקטה, רוחשת מתחת לפני השטח, עם המדרש היהודי המככב בספר ועם האובייקטים האסתטיים אשר בהם בורשטיין מתבונן בזהירות, כמו גם עם הכתיבה המסאית המזוקקת של בורשטיין עצמו – כולם וריאציות מחוּכמות של הייקו. העיקרון המנחה של הבנת "הגדול" על ידי "הקטן" נוכח למשל גם אצל קיקרו, בן תרבות רומא של המאה ה-1 לפנה"ס, אשר גוזר בעל טבע האלים את הבנת האל הנצחי ומהות קיומו – בבחינת א-צורה, א-חומר ובעיקר בלתי מתכלה – לא רק מתנועת הכוכבים במסלולם ("מרחפים במהירות יתר הכוכבים למעלה, וסובבים עם השמיים לילות וגם ימים". עמ' 155) אלא גם מהאנטומיה של מערכת העיכול האנושית: "ומן המזון האחר שבקרביים נפרש אותו מיץ שממנו אנו ניזונים, והוא מגיע ממרכז הקרביים עד הכבד ועד שערי הכבד דרך צינורת מסוימים המגיעים עד לכבד ומתחברים אליו" (עמ' 138).

 

בפרגמנט "אל מצפה הכוכבים" ולטר בנימין טען שאת קפלר וקופרניקוס לא הניעו דחפים מדעיים בלבד, ובכל זאת ציין את הדגש ששמו על הקשר האופטי עם היקום. את המגע של המודרניים עם היקום הוא מנגיד לזה של הקדמונים: "השיג והשיח של הקדמונים עם הקוסמוס התנהל אחרת: מתוך שכרון" (עמ' 84). בהמשך הפרגמנט הוא מסביר שמלחמת העולם הראשונה הייתה בבחינת ניסיון של התחברות חדשה, קטסטרופלית, עם איתני הטבע, שלא הייתה כמותה מעולם: "מערכות כוכבים חדשות עלו ברקיע, חלל האוויר ומעמקי הים געשו מכוח המדחפים [...] חיזור רבתי זה אחר הקוסמוס התבצע לראשונה בקנה מידה פלנטרי, כלומר ברוח הטכניקה" (עמ' 84).

 

מסור להתבוננות א-מכשירית בחלל, לפרקטיקות נגישות לכל של התבוננות הגוף, שכוב על גבו בלילה מתחת לשמי נגב בהירים זרועי כוכבים, בורשטיין חש לרגע ש"להביט בחלל היה לפקוח עין מול עין" (עמ' 226). לכל הדעות יש אצל בורשטיין מאותו שכרון מדומיין שבנימין מיחס לקדמונים במגעם הבלתי-אמצעי עם הקוסמוס, אבל בצדו הבדל משמעותי: בורשטיין חורג מהמסורת הגרמנית הטכנופובית (למשל אצל היידגר, אדורנו, ארנדט, ובמובן מסוים גם אצל בנימין), המלנכולית, אשר מבקשת להבין את המודרנה ככזו המובילה את האנושות אל אסון שיתרחש או שלמעשה כבר מתרחש. בסמוך למסורת הגרמנית הזאת, קרוב יותר ברוחו לאיש רנסנס מאושר, הוא מברר זיקות בטווח שבין מדע לפואטיקה, כמעט מזכיר את מה שג'מבטיסטה ויקו הפוסט-רנסנסי מכנה "פיזיקה פיוטית" בספרו המדע החדש, בכותבו על מחשבת יוון הקלאסית: "המשוררים-התיאולוגים עסקו בפיזיקה כבבואה של עולם האומות" (עמ' 297). ומהפוזיציה הזאת, המתכתבת עם אותה "פיזיקה פיוטית", עולה בידו של בורשטיין לחבר באלגנטיות שאין שני לה את המרווח הלא יאומן בין השמשות עם המרווח הצר בין המילים; הוא ממזג ברוך מוצפן מדע ומיתוס, מודע ולא-מודע, וברחבוּת לב פואטית של "איש זן ונמר" הוא כותב ששקיעת השמש "מאפשרת לחשוב על המוות במונחים לא סופניים, כלומר מחזוריים" (עמ' 212), או לחילופין ש"פולסר הוא כוכב המצוי ברגע הממושך שבו הנשמה יוצאת מהגוף" (עמ' 106).

 

 דרור בורשטיין אדם בחלל , הוצאת בבל, 2018.  286 עמ'

 

 

ספרים נוספים המוזכרים ברשימה זו:

 

דרור בורשטיין, תמונות של בשר, הקיבוץ המאוחד, 2014.

מרקוס טוליוס קיקרו, על טבע האדם, תרגום: אביבה קציר, הוצאת בר-אילן, 1992.

ולטר בנימין, המשוטט, כרך א, תרגום: דודי זינגר, הקיבוץ המאוחד 1992.

ג'מבטיסטה ויקו, המדע החדש, תרגום: אריאל רטהאוס, הוצאת שלם, 2005.

 

 

 

 

 

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload