This e-journal was published with the generous support of Stuart (of blessed memory) and Toni Young

עורכים: ענת ויסמן, עמרי הרצוג, יפתח אשכנזי

עורכת מפיקה: רינה ז'אן ברוך

עורך תוכן דיגטלי: מוטי פוגל

מערכת: עמרי גרינברג, עודד וולקשטיין, סיגל נאור-פרלמן, ניסים קלדרון, עמיחי שלו 

עורכת לשונית: מעין איתן

עורכת לשונית של גיליון 13: דקל שי שחורי

עוזרת הפקה ועריכה: רוני ספיר

חברי מערכת בעבר: רונית מטלון ז״ל, מי-טל נדלר. 

עורכי לשון בעבר: נועה טל (גיליונות 1-2), כנרת [קיקה] לוריא (גיליונות 3-8) 

בסיוע מועצת הפיס לתרבות ולאמנות

בתמיכת מכון הקשרים

המקטרת של נבוקוב

(La Trahison des images, René Magritte)

 

 

 

(מילים: 1004)

 

 

 

בשנת 1927 פרסם ג'וליאן בנדה את בגידת האינטלקטואלים, ספר שבו מתח ביקורת על המעורבות היתרה של האינטלקטואלים בני זמנו בפוליטיקה, ובמיוחד בפוליטיקה הלאומנית. ב-1929 צייר רנה מגריט, כפרודיה וכפרשנות על ספרו של בנדה, את הסמל האולטימטיבי של האינטלקטואל – הלוא הוא המקטרת, ותחת סמל זה כתב "זו אינה מקטרת", דהיינו, "זה אינו אינטלקטואל".

 

לציור קרא מגריט "בגידת הדימויים", על משקל "בגידת האינטלקטואלים". האינטלקטואל, רומז מגריט, אינו אלא דימוי וסמל. מעולם לא הייתה מקטרת ומעולם לא היה אינטלקטואל, רק דימוי, ודימויים סופם לבגוד.

 

במכתב שנבוקוב לא שלח, ואולי גם לא כתב, הוא מספר שהספר של בנדה וציורו של מגריט נתנו לו השראה לסיפור שהוא מחווה לאמנות הציור. הסיפור הזה נקרא "מאסטרו", מתוך הקובץ תריסר רוסי בתרגומה של נילי מירסקי. וכך הוא נפתח. "נאספים, נקבצים להם העצמים שנקראו לבוא מכל מיני מקומות... הנה הצפצפה הרכה, בצמרתה המוארכת, מנוקדת כולה בירקות של אפריל, כבר באה ונעמדה במקום שנצטוותה – ליד חומת הלבנים הגבוהה... מולה צומח אט-אט בית גדול... ואף שכל אלה משורטטים בחטף, וחסר עוד הרבה להשלמת התמונה, הנה כבר יוצאים אל אחת המרפסות הקטנות אנשים חיים" (עמ' 23). הסיפור צומח ועולה מתוך תמונה, מתוך ציור, ובתרגום הסיפור לאנגלית שנעשה בידי נבוקוב עצמו ובנו דימיטרי הוא נקרא ,The Leonardo על שמו של ליאונרדו דה וינצ'י, הצייר הנערץ על נבוקוב, ומהי אותה צפצפה אם לא המצע שעליו צייר ליאונרדו את המונה-ליזה.

 

גיבור הסיפור, אמן בשם רומאנטובסקי, נכנס כדייר לחצר שבה שולטים ביד רמה האחים אנטון וגוסטב. "מאסטרו" נכתב ב-1933, שנה לאחר עליית הנאצים לשלטון, ובהתאם לכך, כמה פרשנים רואים בו תגובה לפשיזם ולעליית הנאצים לשלטון. שני האחים, בני דמותם של הבריונים הנאצים, "נטועים איתן בחיים" ונוטרים טינה עזה לכל דבר שיש בו רמז לשאר רוח ואמנות. "את העולם נארגן ככה: כולם יזיעו, כולם יאכלו לשובע. עבודה תהיה, מה לזלול יהי, נקי וחמים ונעים יהיה... נאמר זאת שוב: העולם יהיה מיוזע ושבע. לבטלנים, לטפילים ולמוסיקאים הכניסה אסורה" (עמ' 24).

 

מרגע שרומאנטובסקי נכנס לחצר, "דוחף לפניו עגלה עם מזוודה וערימת ספרים... בחוש הריח שלהם, שאינו טועה לעולם, הרגישו מיד: האיש הזה הוא לא כמו כולם... עם כל פסיעה היה מתרומם מעט על כף-רגלו הגמישה – פוסע ומתעופף, כאילו איפשר לו כל צעד לתפוס במבטו משהו יוצא מגדר הרגיל מעל לראשיהם של הבריות הרגילים... באחד הימים הראשונים ראה אותו אנטון עומד ליד דוכן-ספרים ושואל למחיר, או אולי אף קונה" (עמ' 25).

 

חריגותו, הספרים שלו והאור הדולק כמעט כל הלילה בחדרו של רומאנטובסקי בשעות שבהן הוא ככל הנראה שוקד על שיריו, מוציאים את האחים מדעתם. מוזרות כזאת אי אפשר להותיר ללא תגובה: את מה שאינו מובן יש לפענח או לחסל.

 

גוסטב ואנטון מחפשים ומוצאים תואנות שונות ומשונות להציק לרומאנטובסקי ולמרר את חייו. התגרויותיהם הולכות ומחריפות, אך הוא בשלו. "ככה אי אפשר להמשיך. הוא מרעיל את חייהם של אנשים הגונים. ובסוף החודש הוא עוד עלול לעבור דירה – בריא ושאנן, כל איבריו שלמים, חוטמו זקוף ביהירות. לא רק שהוא מתנועע ונושם לא כמו כולם; הצרה היא שאי אפשר להצביע על ההבדל, לתפוס את קצה האוזן ולשלוף את השפן. כל מה שאי אפשר למשש, לשקול, לספור, הוא מוקצה מחמת מיאוס". לאחים לא נותרה ברירה, אלא לחסל את המשורר, והם אכן רוצחים אותו.

 

עד כאן סיפור פשוט וברור, אלא שלאחר מותו של המשורר הענוג, מתברר שלא אמן מתבודד היה רומאנטובסקי, אלא זייפן שטרות, והוא נקרא מאסטרו לא בשל יצירות האמנות שלו, אלא בזכות זיופיו המשובחים. "רומאנטובסקי המסכן שלי!", כותב נבוקוב. "והרי אני חשבתי כמוהם, שהיית אדם מיוחד במינו. חשבתי, עלי להודות, שאתה משורר מופלא, שרק מחמת העוני נאלץ להתגורר ברובע הנורא ההוא... רומאנטובסקי המסכן שלי! עכשיו הכל נגמר" (עמ' 33).

 

לכאורה זוהי מניירה מיותרת. האם נבוקוב לא ידע מראש מיהו רומאנטובסקי? האם לא ידע מיהו כאשר כתב את הסיפור? מה בסיפור כפה על נבוקוב להסיר מגיבורו את הילת האמן? מדוע לא הניח צייד הפרפרים לרומאנטובסקי המסכן להיות משורר?

 

תשובה אחת היא התנגדותו העקרונית של נבוקוב לסנטימנטליות. בהרצאות שלו על הספרות הרוסית, בהתקפתו החריפה על דוסטוייבסקי, כותב נבוקוב שהספרות צריכה להיות משחק, שהיא צריכה להיות מרגשת, אך לא רגשנית. כשאנחנו קוראים סיפור אנחנו צריכים לזכור שזהו סיפור, שזוהי אשליה ומשחק. האמנות אינה חיקוי של המציאות אלא משחק על המציאות.

 

סיפור שבו המשורר הענוג נרצח בידי בריונים פשיסטיים הוא סיפור סנטימנטלי ולא מעניין במיוחד. רומאנטובסקי אינו יכול להיות משורר כי אז ייפול הסיפור לרגשנות, כי אז יאבד הסיפור את היסוד המשחקי שלו, זה שמאפשר לנו להצטער באמת ובתמים על גורלו של הגיבור ובאותה עת ליהנות מהסיפור.

 

וישנו כאן עניין נוסף, עמוק יותר, הקשור גם הוא בתפיסת האמנות של נבוקוב. מה בעצם מבדיל בין צייר לזייפן? היומרה לייצג את המציאות. כשלעצמם, ציוריו של רומאנטובסקי הם יצירות אמנות; מה שהופך אותם לזיופים הוא הניסיון להשתמש בהם כשטר כסף, כהילך חוקי. כשהוא מתיימר ליצור שטר כסף, הזייפן הוא חקיין, אך אם נביט על השטר כעל יצירת אמנות, כמשחק על המציאות, הזייפן הוא אמן, הוא באמת ליאונרדו. תקפותה של האמנות תלויה, כך סובר נבוקוב, בכך שהיא אינה תחליף של המציאות, אלא משחק עליה, שהיא פועלת מתוך יחס אליה, יחס משחקי בעיקרו.

 

מה שהופך את האמן והאינטלקטואל לזייפן הוא זניחת הממד המשחקי והיומרה לייצג את המציאות ולפענח אותה. שטר הכסף שצייר הזייפן הוא יצירת אמנות אמיתית, בתנאי שהאמן אינו מנסה להפוך אותו לשטר כסף, לחפץ הממשי (שהוא בתורו אינו אלא ייצוג של כסף ולכן גם הוא סמל וזיוף). זו מקטרת בתנאי שאיננו מנסים לעשן בה, זהו ציור נהדר, בתנאי שאיננו מנסים לשלם באמצעותו.

 

מלבד הדמיון התמטי והעיסוק בדימויים ובייצוגים, ישנו בסיפור של נבוקוב רמז ברור וחד-משמעי לציור של מגריט. עם הגעתו של רומאנטובסקי לחצר מחפשים האחים דרך לתהות על קנקנו, ולשם כך עליהם לנסות ולמכור לו משהו. ומה הם מוכרים לו? מקטרת כמובן, מקטרת שמוצאה מעורפל.

 

"אבל, אתם יודעים. אני מעשן מעט מאוד" אומר לאחים המשורר והזייפן כשהם מציעים לו את העסקה. "אז תעשן יותר, נמכור לך בזול", הם משיבים לו, וכשהוא מבין שאין לו ברירה הוא אומר להם "אבל אין לי כסף קטן... אם תוכלו לתת לי עודף מעשירייה…" ואת "השטר שנבחן מול האור טמן גוסטב בקופה של ברזל" (עמ' 26-27). בסוף הסיפור, כשנודע להם מי באמת היה הדייר המנוח, צועק גוסטב "גם לנו הוא דחף את הטינופת שלו, המנוול". אם תרצו, זו אמנות אמיתית – רכישת חפץ שאין לנו צורך בו בכסף מזויף. כל אמנות אחרת היא ברבריות וזיוף, בגידה או פשוט פשיזם.

 

 

 

 

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload