This e-journal was published with the generous support of Stuart (of blessed memory) and Toni Young

עורכים: ענת ויסמן, עמרי הרצוג, יפתח אשכנזי

עורכת מפיקה: רינה ז'אן ברוך

עורך תוכן דיגטלי: מוטי פוגל

מערכת: עמרי גרינברג, עודד וולקשטיין, סיגל נאור-פרלמן, ניסים קלדרון, עמיחי שלו 

עורכת לשונית: מעין איתן

עורכת לשונית של גיליון 13: דקל שי שחורי

עוזרת הפקה ועריכה: רוני ספיר

חברי מערכת בעבר: רונית מטלון ז״ל, מי-טל נדלר. 

עורכי לשון בעבר: נועה טל (גיליונות 1-2), כנרת [קיקה] לוריא (גיליונות 3-8) 

בסיוע מועצת הפיס לתרבות ולאמנות

בתמיכת מכון הקשרים

איך לחזור

 

 (The Return of the Prodigal Son, Rembrandt)

 

(מילים: 3621)

 

 

״סיכוייהם של המתים לבקר שוב בבתים שהותירו עלי אדמות נופלים אך במעט מסיכוייו של וייקפילד הגולה מרצון.״

(״וֵייקפילד״, מאת נת׳ניאל הות׳ורן, בתרגום משה רון)

 

 

בסוף כל ביקור בישראל חזרתי למקומי בקצה הגלקסיה. עם השנים הגעגועים לא פחתו אבל נהפכו נוחים ומוכרים. חייתי מעבר לאוקיינוס בתוך ענן רחוק ואיטי, דיברתי בשפה זרה שלמדתי היטב, קראתי ספרים בשפת-אמי וקיבלתי מסרונים מעבר לזמן, כשבישראל יום וכאן לילה. מצאתי הרמוניה בחיים הכפולים. רגש החירום שהגדיר את חיי בישראל קהה, אך לא התפוגג. מדי פעם עדיין עבר בגופי הזרם המוכר של אֵימת ההיכחדות, ומיד אחריו היכו בי הגעגועים כמו זיכרון של מגע או של ריח. רוב הזמן חייתי בשקט שאחרי האסון. המשכתי לשמוע הכל, להקשיב לכל, אבל עד שהקולות מישראל הגיעו אליי הם כבר היו מעומעמים. הרגשתי כאילו לא עזבתי את ישראל, רק חייתי מתחת לפני המים, או בתוך מראָה. הגעגועים לא פחתו, הם נהפכו לפעימה קבועה שמגדירה את סדר יומי והלך חיי.

 

אני נזכר עכשיו בכל הפעמים בהן הלכתי ברחוב לבדי אחרי לילה של שתייה ודיברתי בקול רם על ישראל, כאילו היתה אהבה נכזבת ששמרתי לה אמונים בסתר. ישראל הפכה לסוד — עולם בתוך כדור זכוכית שניצב על המדף — וכל עוד שמרתי על סודי אף אחד לא יכול היה לפגוע בי. החזרה תמיד היתה אפשרית, ולכן אפשר היה לא לחזור. חיי היו תלויים באוויר, מרחפים עם שאר הדברים הלא-ממומשים, המושהים.

 

*

 

סיפורי שִׁיבה דומים לסיפורי רוחות. החוזרים מגלות ארוכה (או המקיצים משינה עמוקה) הם כמו מתים החוזרים לעולם החיים. אם אף אחד לא מזהה אותם, הם רואים ואינם נראים; כאשר הם מנסים להזדהות הם נדרשים לספר סיפור כדי לשכנע את החיים שהם אכן מי שהם טוענים שהם; אם אין בפיהם סיפור או שהסיפור שבפיהם לא משכנע, החיים מסרבים לזהות אותם והם מתים מבדידות וייאוש; הם מתים מייאוש גם כשאין עוד מי שישמע את סיפורם ויזהה אותם; כשכבר מזהים אותם, הם ממשיכים לחיות כמי שהיו בארץ המתים ממנה אין איש אמור לחזור.

–למה עזבת?

–אני לא יודע.

–למה חזרת?

–אני לא יודע. אבל הנה אני.

–כן, הנה אתה. אבל האם זה אתה?

 

*

 

הסיפור ״וֵייקפילד״ מאת נת׳ניאל הות׳ורן נפתח במעין וידוי של המספר: סיפור שקרא בכתב עת או עיתון ישן לא מניח לו. זהו סיפור אודות אדם — המספר מציע לכנותו ״וייקפילד״ — ״אשר נעדר מעם אשתו במשך תקופה ארוכה״. אך וייקפילד לא סתם נעדר, הוא נטש את אשתו והתגורר במשך למעלה מעשרים שנה בדירה ששכר ברחוב הסמוך, עד שיום אחד חזר הביתה. אף על פי שאלו הפרטים היחידים שהמספר זוכר אודות המקרה, הוא מחליט להשלים את הסיפור בדמיונו כדי לדלות ממנו מוסר השכל.

 

"כל אימת שעניין כלשהו משפיע השפעה כה חזקה על נפשנו, כדאי וראוי להקדיש זמן למחשבה עליו. אם יחפץ הקורא, יוכל להגות בכך בעצמו; ואם יעדיף לשוטט בחברתי בעשרים שנות גחמתו של וייקפילד, אקדם את פניו בברכה, מתוך אמונה שרוח שורה על הדברים ויש להם מוסר השכל, ולו אף לא נמצאם ערוכים היטב ומרוכזים במשפט הסיום. המחשבה תמיד תועלתה בצדה, וכל מאורע בולט נושא עמו מוסר השכל." (הסיפור האמריקאי הקלאסי, 58)

 

כך מתחיל הסיפור ״וייקפילד״, בתיאור הצורך לספר, לדמיין ולבדות פרטים כדי למצוא מוסר השכל שיניח את הדעת וישחרר את הנפש מאחיזת הסיפור הסתום. מעשה הסיפור (כלומר, הסיפור כפעולתו של המספר) הוא חיפוש אחר פתרון או תשובה שיפטרו את המספר ואותנו מעול הסיפור עצמו (כלומר, מההשפעה המסתורית של התוכן המסופר). המספר נרדף על-ידי הסיפור, ואחרי שנים של בריחה הוא החליט לחזור אל הסיפור ולספר אותו כדי לשים סוף למרדף. הבריחה, כמו גם השיבה, היא כפולה: המספר ברח מפני סיפורו של וייקפילד אשר ברח מפני אשתו, ושניהם חזרו.

 

אבל איך אפשר לחזור? איך מפסיקים לברוח? האם, כפי שהמספר של ״וייקפילד״ מאמין, מוסר ההשכל, הפתרון, או הלקח, מציעים סוף למרדף, או שאינם אלא תרגיל התחמקות נוסף? ומה אם אין לסיפור מוסר השכל, ואין לקח או תועלת בצד הבריחה, הנטישה, הגלות הארוכה? אם יצאנו לגלות מרצון, כיצד נחזור הביתה כשאיננו יודעים לספר מה קרה לנו?

 

*

 

בקיץ 2008, בגיל 26, נסעתי ללמוד בארצות-הברית. עוד פחות מחודש אחזור לגור בישראל, אחרי עשר שנים. ספר שהתחלתי לכתוב בשנתי הראשונה בארצות-הברית יֵצא לאור ביום שבו אחזור לארץ, שמו לימבו. הייתי רוצה שהספר יסביר במקומי הכול, אבל לא לשם כך הוא נכתב וממילא הספר לא יכול לעשות דבר במקומי. האם אני יודע מה קרה לי בעשר השנים שחלפו? האם אני מבין מדוע נסעתי? האם נידונתי לחזור, או שהחזרה היא מקרית ובאותה מידה יכולתי לא לחזור? האם החזרה היא תבוסה? התפכחות? כניעה? השלמה? תקווה? אני רוצה לענות: אף אחת מאלו — כל התשובות שקריות.

 

ומה יהיה גרוע יותר: שיידרש ממני הסבר שלא אוכל לתת, או שלא יידרש דבר, וחזרתי תתקבל באותה האדישות שבה התקבלה נסיעתי? הכרזות על עזיבה הן חלק משגרת החיים בישראל. ישנם אלו שמכריזים שהם עצמם עוזבים וישנם אלו שממליצים לאחרים לעזוב. רבים עושים את שניהם, כמו דמותו של מנשה נוי במערכון של החמישייה הקאמרית, שבזמן ״חופשת מולדת״ בישראל מטיח בשי אביבי: ״סע! מישהו אומר לך לא לנסוע? קום וסע! ... אף אחד לא יעצור אותך, להפך, יעזרו לך לארוז את המזוודות״.

 

וכמובן ישנה השאלה: ״למי הזכות לחזור?״ האם זכות השיבה נתונה לפליטים הפלסטינים? ליהודי התפוצות? למי שהם יהודים על-פי חוק השבות או על-פי ההלכה? בגלל שטענות אודות עזיבה ושיבה משמשות בשיח הציבורי הישראלי כדי להכליל ולהדיר, כדי לסמן גבולות וכדי לבחון נאמנות, קשה לדבר עליהן בלי להשתתף בתגרות הללו. כלומר, קשה לדבר פשוט על עזיבה ושיבה.

 

האם אני יכול לומר משהו על החזרה בלי להכריז על דבר מה, בלי להתגונן או להאשים, בלי להיות אופטימי או נואש, בלי להבטיח שאשאר, בלי להעמיד פנים שלמדתי אמת חשובה או שאין לי מה לומר, שזה לא משנה מדוע אני חוזר או שזה משנה נורא? המספר של ״וייקפילד״ מחפש מוסר השכל ואילו לי נדמה שמוסר ההשכל נכפה עלי. אני כותב כדי לברוח מפניו; אני בורח מפניו כדי לחזור.

 

*

 

״וייקפילד״ של הות׳ורן יצא לאור ב-1835. חמש-עשרה שנה לפני כן, סופר אמריקאי אחר, וושינגטון ארווינג, פרסם גם הוא סיפור אודות אדם שברח מאשתו (שני הסיפורים מופיעים בתרגומו של משה רון בקובץ יפהפה שערך, הסיפור האמריקאי הקלאסי). הסיפור ״ריפ ון וינקל״ מתאר מעשה שקרה לכאורה בכפר הולנדי-אמריקאי קטן למרגלות הרי הקטסקיל שבמדינת ניו יורק לפני מלחמת העצמאות האמריקאית. ריפ ון וינקל הוא בטלן, אהוב על אנשי הכפר אך עצל וחסר תועלת. אילולא אשתו הרודה בו, היה ריפ ון וינקל אדם מאושר. יום אחד, כאשר הוא מחפש מסתור מפני אשתו, ריפ נודד להרים עם כלבו. בהרים ריפ פוגש חבורת גברים מוזרים בלבוש הולנדי מסורתי, שותה מהיין שלהם, משתכר ונרדם. כשהוא מתעורר למחרת הוא חוזר לכפר ולא מזהה אף איש או מקום. ביתו עומד חרב ונטוש. במקום העץ שעמד ליד הפונדק, עומד תורן גבוה ובראשו דגל מוזר עם כוכבים ופסים, ובמקום הדיוקן של המלך ג׳ורג׳ תלוי דיוקן של אדם אחר ותחתיו הכתובת ״הגנרל וושינגטון״. המון מתקהל סביב ריפ ומטיח בו שאלות וחשדות שאינו מבין: האם הוא דמוקרט או פדרליסט? למי הצביע בבחירות? מתברר לריפ שכל חבריו מתו או עזבו את הכפר לפני שנים רבות. הוא מרגיש גלמוד ובודד.

 

הוא לא העז לדרוש בשלומם של ידידים נוספים, ורק זעק מתוך ייאוש:

 

״אף אחד פה לא מכיר את ריפ ון וינקל?״

״הו, ריפ ון וינקל!״ קראו שניים או שלושה. ״הו, איזו שאלה! הנה ריפ ון וינקל שמה, נשען על העץ״.

ריפ הסתכל, והנה לפניו בן דמותו המדויק, כפי שהיה כשעלה אל ההר: בטלן כמוהו, על פי מראהו, ובלי ספק לבוש בלואים כמוהו. עכשיו היה האומלל המום לגמרי. הוא פקפק בעצם זהותו ולא ידע אם הוא הוא או שהוא אדם אחר. (שם, 35)

 

הקהל דורש לדעת מיהו:

 

״אלוהים יודע״, קרא בצר לו. ״אינני אני — אני מישהו אחר — הנה אני שמה — לא — זה מישהו אחר שנכנס לנעלי —  הייתי אני עצמי אמש, אבל נרדמתי על ההר, ושינו לי את הרובה, וכל הדברים השתנו, ואני השתניתי, ואינני יודע לומר מה שמי ומי אני״. (שם, 36)

 

בתו של ריפ, שהיתה רק ילדה קטנה כשנעלם, עומדת בקהל ונושאת בידיה את נכדו. גם היא לא מזהה אותו. היא מספרת לו שאביה נעלם בהרים לפני עשרים שנה ושזה הנשען על העץ הוא בנו. כשריפ שואל אותה היכן אמהּ, הוא מגלה שאשתו מתה בזמן שחלף. אז הוא מכריז: ״אני אביך!״ ...״לשעבר ריפ ון וינקל הצעיר — כעת ריפ ון וינקל הזקן!״ (שם, 37) אט-אט מזהים אותו זקני הכפר והוא מתקבל חזרה אל חיק הקהילה. הוא חי עם בתו ונכדו. בגילו המופלג הוא יכול סוף-סוף ״לשבת בחיבוק ידיים ללא עונש״ (שם, 38). הוא למד שאיננו עוד נתין של הוד מעלתו המלך ג׳ורג׳ השלישי אלא אזרח חופשי של ארצות הברית.

 

"בעצם, ריפ לא היה פוליטיקאי; התהפוכות החלות במדינות ובממלכות לא הותירו בו רושם רב; אולם היה סוג אחד של רודנות שתחת עולו נאנק, דהיינו שלטון הסינר, ועליו, למרבה אושרו, הקיץ הקץ: צווארו נחלץ מסד הנישואים, ועכשיו היה חופשי לבוא ולצאת כאוות נפשו בלא שייפול עליו מורא עריצותה של מרת ון וינקל."(שם, 39-38)

 

כמו ״וייקפילד״, גם ״ריפ ון וינקל״ משקף את החרדה הבורגנית מ״סד הנישואים״, את חוסר-האונים להתנגד ואת הרצון להיעלם ולהשתחרר מחובת הנאמנות. אך אם הסיפור היה רק אודות אדם החומק מעולה של אשתו בזכות שינה קסומה, ספק אם היה שורד את השנים הרבות שחלפו מאז שיצא לאור. סוד כוחו של הסיפור אינו בהקלה המובטחת בסופו, אלא באימה של ריפ ון וינקל כאשר הוא חוזר ועומד בפני אנשי הכפר כזר גמור, מזהה את עצמו בקהל ולא יודע מיהו. ״הסוף הטוב״ כאילו הודבק לסיפור לאחר שנגמר כניסיון לפתור אותנו מזעזוע השׁיבה, כמוסר השכל ״ערוך היטב ומרוכז במשפט הסיום״, כדברי המספר של ״וייקפילד״. אמנם ערוך היטב אך לא משכנע: ריפ ון וינקל איבד עשרים שנים מחייו כדי להימנע מאשתו ולחיות חיים נטולי אחריות — נוכל להאמין שזוהי גאולה? אולי. אולי זוהי גאולתו של ריפ ון וינקל חסר-הדאגות, אולי ריפ אכן נגאל מאשתו, והסוף הוא טוב — לפחות טוב בשבילו — אך לא תמיד יש בכוחו של סוף טוב למחות את מה שבא לפניו.

 

*

 

״שיר המעלות: בשוב ה׳ את שיבת ציון היינו כחולמים״. על-פי חוני המעגל הפסוק מספר תהילים מתאר את שנות הגלות כשנות חלום. חוני שואל: ״וכי יש מנמנם שבעים שנה בחלום?״ האם חלום שנמשך שבעים שנה עודנו חלום, או שמתוקף משכו הוא נהפך למציאות? וגלות שנמשכת חיים שלמים, האם עודנה גלות? מה נשאר מהבית אחרי היעדרות כל-כך ארוכה?

 

חוני המעגל פגש אדם שנטע עץ חרוב כדי שצאצאיו יאכלו מפרותיו שבעים שנה מאוחר יותר, כאשר יבשילו. האיש הסביר: ״אני מצאתי את העולם בחרובים; כשם שנטעו אבותי לי כך אטע אני לבני״. אחר-כך חוני נרדם למשך שבעים שנה. כשהתעורר ראה את נכדו של האיש שנטע את העץ אוכל מפירות החרוב. חוני שב לביתו וגילה שבנו כבר מת, אך נכדו בחיים. אמר: ״אני חוני המעגל״, אך משפחתו לא האמינה לו. הלך לבית המדרש, שם שמע חכמים מהללים את חוני המעגל. אמר להם: ״אני חוני״, אך לא האמינו לו. ״חלשה דעתו וביקש רחמים – ומת״. בקשתו נענתה. דווקא כדי לשמור על ביתו אדם צריך לעזבו. בשובו יהפוך הגולה לזר. לעומת האיש שנטע את החרוב בכוונה להשאיר את פירותיו לבנו, חוני המעגל חזר משֵׁינת הנצח לראות את פירות מלאכתו — וחלשה דעתו. מוסר השכל: הזורעים ברינה, בדמעה יקצרו.

 

*

 

ומהו מוסר ההשכל של האגדה היפנית העתיקה אודות אורשימה טארו, דייג שנעלם בים למשך שלוש מאות שנה? על-פי אחת מגרסאות האגדה, אורשימה טארו היה דייג שחי בכפר קטן עם אמו. בבקרים אורשימה יצא לדוג ובלילות חזר אל בית אמו עם שלל היום. ערב אחד, אורשימה הבחין בצב ים זעיר שנלכד על החוף. הוא פסק ממלאכתו, הרפה מהרשתות ופנה לשחרר את הצב אל הים. למחרת, באותה שעת ערב, רגע לפני שאורשימה הפנה את גבו לים ושב לביתו, צב ענק עלה מן המים. הצב הענק בישר לאורשימה שהצב הזעיר שהציל אמש היה אֹוטֹוהִימֶה, בתו של קיסר הים. הצב הענק נשלח להביא את אורשימה למעמקים, לארמונו של קיסר הים. אורשימה היסס אך בסוף הסכים. במצולות, אורשימה פגש את אוטוהימה היפהפייה. אוטוהימה הפצירה באורשימה להישאר עמה והוא נענה והתמהמה בארמונו של קיסר הים עוד ועוד. אחרי זמן-מה, אורשימה טארו החליט לחזור הביתה, אל היבשה. בפרידתם, אוטוהימה העניקה לאורשימה קופסה שחורה ואסרה עליו לפתוח אותה. אורשימה טארו חזר אל היבשה, אל הכפר בו חי כל חייו, אך לא זיהה אף איש או מקום. הוא פנה אל עוברי אורח ושאל האם שמעו על אודות אדם בשם 'אורשימה טארו'. נאמר לו שאדם העונה לשם זה נעלם בים לפני שלוש מאות שנה. אמו וכל שאר מכריו מתו לפני זמן רב, הכפר שינה את פניו. אורשימה טארו הוכה תדהמה, הביט בקופסה השחורה שאחז בידיו ופתח אותה. מתוך הקופסה זינקה על אורשימה טארו הזִקנה, והוא מת.

 

גם כאן, ברקע, ההקלה מחובות המשפחה (הפעם האישה שיש להיות נאמן לה היא אֵם הגיבור, לא רעייתו). אך לעומת ״וייקפילד״ ו״ריפ ון וינקל״ לא מורגש כאן עול החובות והנאמנות, אלא כוח הפיתוי, הפאר והיופי שבמעמקי הים המכושף. הנושא הוא חציית גבול אסור: הדייג המפלרטט עם הים מתפתה ומתמסר למצולות. בשובו מכה אותו אֵבֶל דומה לזה שהיכה גם את חוני המעגל. אך לעומת חוני המעגל ששב אחרי שבעים שנה, אורשימה טארו שב אחרי שלוש מאות שנה ולא נשאר מעולמו שריד: לא בית, לא נכד, לא נין או בן-נין, לא מוניטין — שום דבר. לעומת חוני, אורשימה לא מנסה להזדהות כי לא נותר מי שיזהה אותו והוא לא מזהה את מה שנותר. שוב המוות מגיע כמידה של רחמים. כמו בסוף סיפורו של דוריאן גריי, נעוריו הנצחיים של אורשימה נלקחים ממנו, האמת משתחררת מהתיבה השחורה ומצב גופו של אורשימה משתווה למצב נפשו. מות הגוף משלים את מות הרוח. אי-אפשר לחזור.

 

*

 

הבן האובד, במשל המפורסם של ישו, עוזב את ביתו, מבזבז את הכסף שנתן לו אביו, ורק כאשר הוא סובל מרעב ועוני מכפיר הוא חוזר בתחינה אל בית אביו, אשר מקבלו בזרועות פתוחות. כאשר האח הבכור, שלא סרח ונשאר נאמן לאביו, מתלונן על קבלת הפנים לה זוכה הבן האובד, עונה לו האב: ״זה אחיך מת היה והנה הוא חי, אובד והוא נמצא איתנו״ (לוקאס [ya6] ט״ו). האח הבכור שופט את הבן האובד, האב אוהב אותו. החזרה מתאפשרת בזכות קדימות האהבה על החוק. לא משנה למה הלכת ולמה חזרת, לא משנה שבגדת, העיקר שאתה שוב כאן.

 

בשיבת הבן-האובד של אנדרה ז׳יד, הבן נדרש להצדיק את עצמו בפני כל אחד מבני משפחתו: אביו, אמו, אחיו הגדול ואחיו הצעיר. האֵם מבקשת מהבן האובד לדבר אל לבו של אחיו הצעיר, שכמוהו מבקש עתה לנטוש את חיק המשפחה ולחפש את גורלו. ״ימים רבים הלכתי בדרכיה של ארץ-פרא גדולה״, אומר הבן האובד לאחיו הצעיר. ״המדבר?״ שואל האח. ״לא תמיד היה זה מדבר״, הוא עונה. ״ומה ביקשת בו?״ האח מקשה. ״שוב לא אבין זאת בעצמי״, הבן האובד מודה (שיבת הבן האובד, 27). הבן האובד לא יודע לספר לאחיו הצעיר מה למד, מדוע יצא ומדוע חזר. האח הצעיר לא יכול אלא לראות בשובו של הבן האובד תבוסה. הוא נחוש להצליח היכן שאחיו כשל. הוא יֵצא לדרך הידועה מראש ובשובו גם הוא לא יֵדע לספר.

 

משהתעוררה התשוקה לנטוש את החיים על מנת למצוא אותם, שוב לא ניתן להתנגד לה. רילקה, בשירו, ״צאת הבן האובד״, מתאר את התשוקה להשליך את עצמנו אל ארץ זרה על-מנת לגלות את עצמנו, לנדוד ולהיות מנודים כדי להבין מנין באנו. רילקה שואל: ״מה דוחק בנו לצאת?״ תשובתו: אי-נחת, אינסטינקט, צורך אפל ואי-היכולת להבין. גם הסיכון הבלתי נסבל וגם הכישלון הצפוי לא יעצרו אותנו:

 

Dies alles auf sich nehmen und vergebens
vielleicht Gehaltnes fallen lassen, um
allein zu sterben, wissend nicht warum –

Ist das der Eingang eines neuen Lebens?

 

את כל זאת לקבל, ואולי לשווא

לשחרר—

גם אם עליך למות לבד, בלי לדעת מדוע —

האם זוהי תחילתם של חיים חדשים?

(תרגום שלי)

 

*

 

העזיבה והשיבה הן הפרות חוק — לאו דווקא חוק מדינה, אלא חוק פסיכולוגי, חברתי, תרבותי, מוסרי, אולי אפילו חוק ההיגיון והשפה. אפשר לרצות לעזוב אך אי אפשר להבין מה אנחנו רוצים; אפשר להתגעגע ולרצות לחזור, אבל החזרה הביתה לא מובנת לנו יותר משהמסע היה מובן לנו לפני שיצאנו לדרך.

 

על-פי המספר של ״וייקפילד״, לא ניתן לעזוב או לחזור מתוך כוונה. לכן, הוא טוען, סיפורו של וייקפילד יוצא דופן כל-כך, בגלל המקריות הכפולה שבו: וייקפילד לא רק נטש את ביתו נגד כל הסיכויים, אלא גם שב אליו בכוח המקרה בלבד.

 

"ולוואי והיה לי כרך פוליו לכתוב במקום מאמר בן תריסר דפים! שאילו כן, יכול הייתי להדגים כיצד כוח שאינו בשליטתנו אוחז בחוזק יד בכל מעשה ממעשינו וטווה את השלכותיו לכלל מארג ברזל של כורח." (הסיפור האמריקאי הקלאסי, 64)

 

וייקפילד הוא היוצא מן הכלל: הוא סוטה ממארג הברזל של הכורח. לכן, בסוף הסיפור, עם שובו של וייקפילד לאחר עשרים ושתיים שנה, מכריז המספר:

 

"מאורע משמח זה — אם אכן משמח הוא — עשוי היה להתרחש רק ברגע ללא מחשבה תחילה. לא נחצה את סף הבית בעקבות ידידנו. הוא הותיר לנו מזון רב למחשבה, שדי במקצתו לצקת חוכמה במוסר השכל ולעצב ממנו משל. בקרב האנדרלמוסיה השוררת לכאורה בעולמנו המסתורי, מותאם היחיד במדויק לשיטה, וכל השיטות מותאמות זו לזו, עד כי אם יסור הצדה לרגע, ייחשף אדם לסכנה הנוראה שיאבד לו מקומו לנצח. וכמו וייקפילד, עלול הוא להיעשות, כביכול, מנודה מן היקום." (שם, עמ׳ 67)

 

זהו מוסר ההשכל שהובטח בתחילת הסיפור, מרוכז וערוך היטב במשפט האחרון. האדם מתקיים רק במסגרת השיטה, וכוח הרצון והכוונה של האדם גם הם מוגדרים ומוגבלים על-ידי השיטה. מחוץ לשיטה בה הוא חי, האדם מתפוגג או מוגדר על-ידי שיטה אחרת. לכן, עול החובה והחוק הוא תנאי לקיומנו הרוחני ולמקומנו בעולם. סיפורו של וייקפילד מתגלה כמשל הנועד להזהירנו מפני התשוקה שרילקה וז׳יד מתארים — התשוקה לפרוע חוק. המספר של ״וייקפילד״ טוען שזוהי תשוקה אבדנית: משמעותה אבדן העצמי. אלא שכך גם מתארים אותה ז׳יד ורילקה. הסכנה, האובדן והחופש שלובים זה בזה ומכוננים זה את זה.

 

עכשיו ברור גם מדוע הסיפור של וייקפילד רדף את המספר והשפיע השפעה כה חזקה על נפשו. הסיפור שהמספר קרא לפני שנים עורר בו את הרצון לברוח; בפעולת הסיפור הוא קיווה, גם אם בלי דעת, לדכא רצון זה. אך דמות המספר היא רק דמות — המספר אינו הות׳ורן עצמו. לעומת סיפורו של המספר, סיפורו של נת׳ניאל הות׳ורן נע בכיוונים מנוגדים: הוא מעורר את ערגת החופש המניעה את דמות המספר ובכך חותר תחת החוק, אך דרך טענות המספר הוא נותן לחוק משנה תוקף. מוסר ההשכל בסוף הסיפור ניתן בשם המספר ולכן יש לייחס אותו לדמות המספר, לא לסיפור כולו. סיפורו של הות׳ורן לא מלמד לקח; הוא מעורר את חרדת האבדן ותשוקת החופש.

 

*

 

לילה אחד, לפני שלוש שנים בערך, ישבתי על מדרגות כנסייה ישנה, מול פארק דולורס, בסן-פרנסיסקו, וכתבתי במחשב. השעה היתה אחרי חצות. הייתי אמור לשלוח מאמר או סיפור באותו הלילה — היום אני לא זוכר מה זה היה, אבל בעיצומה של הכתיבה הטקסט נראה לי חשוב מאוד והייתי נחוש לשלוח אותו בזמן. כיוון שכל היום כתבתי בדירה שלי החלטתי להמשיך לכתוב בחוץ. כל בתי הקפה היו סגורים אבל מזג האוויר היה נעים ושמחתי כשעלה בדעתי לשבת לרגלי הכנסייה היפה בפארק. אפילו הבאתי איתי כוס יין לבן.

 

גווי היה כפוף וראשי שקוע במסך. כתבתי במרץ וחשבתי שבקצב הזה אעמוד בלוח הזמנים ואשלח את מאמר עוד באותו לילה. עברה חצי שעה, אולי יותר, עד ששמעתי מישהו אומר: ״תן את המחשב״. לא הבנתי מנין הקול מגיע ומי הנמען. הרמתי את הראש ממסך המחשב. מול עיניי היה קצה קנהו של אקדח ומעליי עמדו שני בחורים בחולצות טרנינג גדולות, קפוצ׳ונים מכסים את ראשיהם ומצלים על פניהם. כל-כך הופתעתי שלא הצלחתי להבין את הברור מאליו: שודדים אותי. ניסיתי להסביר בנימוס לשני הבחורים שחלה טעות, שאני לא מי שהם חושבים שאני, הם מחפשים מישהו אחר, אני חייב לגמור כאן משהו ואודה להם אם ימשיכו בדרכם. הם כנראה היו רגילים לתגובות כאלה, לנשדדים שמתקשים להבין את מצבם ותפקידם, לכן הם חזרו על ההוראה שנתנו לי שוב ושוב, לאט, בקול רגוע וברור. ״תן את המחשב״. בסוף הבנתי: הם מכוונים אקדח אל ראשי ורוצים שאתן להם את המחשב שלי.

 

מה שקרה אז התרחש ללא מחשבה תחילה. התווכחתי איתם. הייתי נחוש לשכנע אותם להשאיר לי את המחשב שלי. הייתי בעיצומה של הכתיבה וכמעט גמרתי והמסמך לא היה מגובה ולא הייתי מוכן בשום אופן לאבד אותו. למרות שידעתי שאקדח מכוון לראשי, הרגשתי שאין דבר חשוב יותר מלשמור על מה שכתבתי. נדמה לי, בדיעבד, שקור הרוח של השודדים נתן לי ביטחון — הם נראו כמי שאין להם כוונה וחשק לרצוח מישהו הלילה. השקט שלהם אפשר לי לאבד שליטה. הפצרתי בהם לוותר לי. הם לקחו ממני את המחשב בכוח והתחילו ללכת. אז התרתי כל רסן. נעמדתי, צווחתי, קיללתי, רדפתי אחריהם ודחפתי אותם. הם כנראה הגיבו, ניסו להתנער ממני, כי אחר כך ראיתי דם ניגר מזרועי, אבל באותו רגע לא שמתי לב שהשתמשו באלימות נגדי, הם נראו לי שלווים יחסית ומתוסכלים, הם רק רצו שאניח להם לקחת את המחשב. אם מישהו היה מביט במחזה מהצד היה נדמה לו שאני נטפל אליהם.

 

אחד מהם הסתובב אליי, הראה לי את האקדח ואמר שירה בי אם לא אסתום את הפה. עניתי מיד, בלי לחשוב, בקללות וצרחות, אני לא בטוח אם ידעתי מה אני אומר. נדמה לי שאמרתי: תירה בי יא חתיכת אפס, חרא, זבל. תירה בי! אמרתי שאין להם מושג מה יש במחשב הזה. שאם הם ייקחו אותו הם ימותו וכל מי שהם אוהבים ימות. שהם יכולים לירות בי והם עדיין ימותו. שהם יצטערו על זה כל חייהם. ביקשתי שיוותרו לי, שיבינו שהם לא מבינים מה הם עושים, כמה המחשב הזה חשוב. כך נעתי, הלוך ושוב, בין תחנונים לאיומים. בין משפט למשפט הוספתי קללות שלא ידעתי שהכרתי. 

 

עד שלאחד מהם נמאס. הוא הסתובב אליי ואמר: ״אם תיתן לנו את השרשרת שלך תקבל את המחשב״. ענדתי שרשרת זהב. השודד השני נראה מופתע. הסכמתי מיד, אבל פחדתי שייקח את השרשרת בלי להחזיר לי את המחשב. צעקתי: ״תן את המחשב!״ השודד אמר: ״תלוש אותה מהצוואר״. תלשתי את השרשרת ביד ימין, הוא הניח את המחשב על המדרכה, הושטתי לו בזהירות את השרשרת ושלחתי את יד שמאל אל המחשב. הם ברחו עם השרשרת ואני הרמתי את המחשב וחיבקתי אותו. רעדתי. הסתכלתי לאחור, למקום בו ישבתי על מדרגות הכנסייה. מישהו עמד שם. קראתי לו: ״אדוני, ראית מה קרה כאן?״ האיש התנודד בשתיקה. אז פלט אנחה ארוכה והתמוטט על המדרכה. הוא היה שיכור או מסומם.

 

בימים ובשבועות שאחרי השוד נזפתי בעצמי על חוסר האחריות שלי, על אבדן השליטה שגרם לי להסתכן באופן שאין לו שום הצדקה. חשבתי על מה יכול היה לקרות אם השודדים היו מגיבים אחרת. איזו שטות זו היתה למות ככה, ברחוב, בשביל סיפור. כמה  ממכריי האמריקאים שאלו אם הניסיון הצבאי שלי נכנס לפעולה, אך בצבא לא אומנתי להגיב לאיומי אקדח בתערובת של צרחות, קללות ותחינות. לא, לא הייתי גיבור או אמיץ; הייתי פזיז ואידיוט.

 

אמנם הגילוי שהייתי מוכן למות שם ברחוב, בסן-פרנסיסקו, בין הכנסייה לפארק, החריד אותי, אבל עם החרדה הרגשתי גם הקלה. באמצע מבוך המראות ידעתי לפתע מי אני. סוף-סוף נתקלתי בקיר שאין לחצות אותו ואין לפקפק בקיומו. פעלתי ללא היסוס באופן שאי-אפשר להצדיק. החופש התגלם באיזה כורח פנימי ובוז לשיקול הדעת הסביר. בדיעבד, נדמה לי שבלילה ההוא אפשרות החזרה הפכה לממשית — ללאמחשבה, ללא שליטה, ברגע של אבדן עשתונות.                                                                  

ספטמבר 2018

 

 

ספרו של עודד נעמן, לימבו, יצא לאור באוקטובר 2018 בהוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר.

      

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload