This e-journal was published with the generous support of Stuart (of blessed memory) and Toni Young

עורכים: ענת ויסמן, עמרי הרצוג, יפתח אשכנזי

עורכת מפיקה: רינה ז'אן ברוך

עורך תוכן דיגטלי: מוטי פוגל

מערכת: עמרי גרינברג, עודד וולקשטיין, סיגל נאור-פרלמן, ניסים קלדרון, עמיחי שלו 

עורכת לשונית: מעין איתן

עורכת לשונית של גיליון 13: דקל שי שחורי

עוזרת הפקה ועריכה: רוני ספיר

חברי מערכת בעבר: רונית מטלון ז״ל, מי-טל נדלר. 

עורכי לשון בעבר: נועה טל (גיליונות 1-2), כנרת [קיקה] לוריא (גיליונות 3-8) 

בסיוע מועצת הפיס לתרבות ולאמנות

בתמיכת מכון הקשרים

חפשו את השורה וכך לא תפסידו את השיר

(איור: שירלי אגוזי)

(מילים: 1933)

 

יוסף (יוסי) שרון הוא מן המשוררים הנשכחים. תורת הנשכחוּת היא תורה גדולה בספרותנו, התחרות בין שכחה לשכחה אינה יורדת אף פעם מסדר היום ושרון הוא ממנצחיה המובהקים. בקרב קוראי שירה שנולדו בשנות השבעים ואילך, רבים לא שמעו אפילו את שמו. ייתכן כי אחת הסיבות לכך היא השתייכותו לדור די אבוד של השירה הישראלית – דור אחרי מהפכות רבות: אחרי ה'בום' של שירת התחייה העברית, ה'בום' של המודרניזם הארצישראלי, ה'בום' של 'דור המדינה' וה'בום בום בום' של 'צעירי הצעירים' בשנות השישים. עובדה היא כי במחצית הראשונה של שנות השישים אנו עדים לתופעה מדהימה ממש: כמות בלתי נתפשת כמעט של ספרים מעולים ופורצי דרך בשלבים שונים של התקבלות של משוררים ומשוררות מדורות שונים שחיו, כתבו, נשכו ופרסמו זה לצד זה (חגיגת קיץ של אלתרמן, עם הלילה הזה של לאה גולדברג, רעם של אבות ישורון, וגם חיים גורי ואמיר גלבוע, זך, עמיחי ואבידן, דליה רביקוביץ, דליה הרץ, מאיר ויזלטיר, יאיר הורביץ ויונה וולך). עובדה היא כי למשוררים בשנות השבעים היתה בעיה להציע את מרכולתם לציבור הקטן הקורא שירה לאור גודש החידושים, ההמצאות, המהפכות והפולמוסים של הדורות הצפופים שלפניהם. רבים מן המשוררים הללו האמינו בשירה, חשבו שהכל ממשיך כרגיל, אך נעזבו על ידי הקוראים מפאת התחייבויות קודמות. ואמנם, היו שוויתרו, פרשו, הנמיכו טון, והיו שהמשיכו לכתוב אך מיעטו לפרסם.

 

את הסצינה השירית של שירת שנות השבעים-שמונים של המאה הקודמת, דור שבזבז את משורריו לטובת הפרוזה, אפשר לשחזר מקריאה בכתבי העת עכשיו, סימן קריאה וחדרים, שראו אור בשנים אלה, וקצת לאחריהם. לשם קיצור ובהינף מהיר של הצבעה על מיצוב ותדמית, נספר לקוראים הצעירים כי עכשיו נטה לאפשרות הרבולוציונית, סימן קריאה – לאבולוציונית, וחדרים (שהוגדר ככתב עת לשירה, לא לספרות) פנה לאלה הסולדים מן ההיסטוריה, מן התאוריה, מן החבורה (לכל משורר ומשוררת חדר משלו/ משלה). יוסי שרון היה שייך באופן מובהק לסימן קריאה, ופרסם בגליונותיו שירים ואף רשימות על משוררים ושירתם (הוא השתתף גם קצת בחדרים). אנשי עכשיו, המתחרים, כינו אותו בכינויים מעליבים (זכור לי איזה ביטוי שכלל את המלים "דגים שמנים" ו"בריכת סימן קריאה", או אולי היתה זאת "בִּיצה"). אבל כל זה לא חשוב עכשיו. לכבוד התחייבויות, כינוס שירתו היותר מאוחרת של שרון אחרי שנים רבות של כתיבה ללא ליקוטה לספר, נפלה לידינו הזדמנות לגלות או 'לגלות' את המשורר הזה.

 

אך לפני שנפנה לשירים עצמם, נשאל בכל זאת, בישירות ובבוטות: האמנם שירתו של יוסי שרון פשוט נפלה בין הכסאות, למשל בין הכסא של המודרניזם העילי (עם היחס הייחודי שלו להמשכיות ועָבָריוּת) לבין הכסא של השירה הזהותנית-אתנית (בימינו, המשורר הידוע ביותר לציבור הרחב שפרסם ספר לראשונה בשנות השבעים הוא ארז ביטון. הוא אינו משתתף בתחרות השכחה בזכות מוצאו המגרבי)? ואולי מדובר במשורר לא מוצלח במיוחד, בלתי נגיש לקוראיו, כפי שטען יותם ראובני, בן דורו של שרון, ברשימה היחידה שנכתבה עד כה על התחייבויות. שם נכתב כי שרון הוא משורר משעמם וכי הוא דן עצמו לדבר אך ורק אל עצמו בעוון אי-מובנוּת ולהיוותר לבד עם שירתו ללא קוראים, וזאת משום "הזמן הקצר, במיוחד הזמן שניתן לשירה" ("התחייבויות" מאת יוסף שרון: דין השעמום, 17.7.2017). אני מקווה שאשכנע ברשימה קצרה זו שדברים עצלים, אלימים ונמהרים אלה אינם נכונים. לא תמיד צריך להאמין במה שכותבים בעיתון.  

 

הבה נתבונן תחילה כיצד ראוויה, הסטודנטית הערביה, והמורה שלה מתמודדים עם "האִיום של היותנו לזמן קצר" בשיר "בהשתלמויות מורים לאמנות", שיר שפורסם במוסף לתרבות וספרות בהארץ בשנת 2002 ומכונס בספר בעמוד 166:

 

 

 

 

זהו שיר המצרף את הממשות הזורמת והשרירותית לבחירה עדינה ובטוחה, סגולית וצפופה של תכונות הדברים עצמם והדיבור הטבעי על אודותם. בתנופה אחת, וגם לאט לאט, הוא מוליך אותנו מן התלמידה ראוויה, "עיניה כשדה גדול", לחזיון ויזואלי של "אלכסונים רבים חוצים רבוע לבן של כיתת לימוד", אביזרים ומחשבות, היסוסים ופעולות, עובדתיוּת של מה שבפנים ומה שבחוץ, נסיבות חיים קטנות וגדולות, ובדרך מבצבצים כסאות פלסטיק וטלוויזיה: "בשידור ישיר: מרכבות רעמסס השני מדבירות / אויב בקנה מדה של גמד" ('מבצע חומת מגן', השיר מתוארך 2.8.2002). וכל השפע הזה – כשהזיקות בין הדברים נבראות, מתקיימות לרגע ומתרופפות בזמן ובמרחב – מסתיים בעלעול ביומן שנתי כדי לקבוע את התאריך לבקשת התלמידה לכתוב מבחן בבית: "חודש מתנה לכתוב". לא המורה מעלעל ביומן השנתי, לא הוא הנכנע למציאות. מה שקובע הוא הקצב, התנועה המסוימת וה'לא' שלה: "מיומנות לא רתמית מעלעלת בו". כפי שהזיקה בין המלים והדברים מתקיימת ומתרופפת דרך השינויים במרווחים הרתמיים, התמורות בנעימת הקול המדבר וההיפעלויות המתנגשות זו בזו, כך בתוך הארציוּת השופעת והסדוקה של המציאות, המתוארת בשיר והמתהווה בו, עשויים להתרחש רגעים פואטיים מלאכותיים ומוגזמים הפוגמים לכאורה במה שאנו מכנים האורגניות של השיר, אך באורח פלא מחזקים אותה. מכל בחינה שהיא – תחבירית, מצלולית, משלבי השפה, העולם המיוצג והמודעות העזה לניסיון לדבר אותו בשפתו – השיר מושלם לסוגו. אקרא לסוג הזה: מודרניזם בארוקי (משום האמונה היוקדת של השיר בקישוריוּת, בזעיר אנפין המכיל את הכל, ההתחייבות למצוא יופי והמשחק בין המבוים לטבעי, בין הטקסטואלי לדיבורי, בין המקרי וההכרחי, הדילוג בין מה שרואים לבין מה שמרגישים לבין מה שיודעים); ובמרכזו של השיר – 'השורה': "צריך להתחשב בכל מי שמתנדב להיות תמים, / ושנמשך לגשמיוּת הנבערת של העובדות". הנושא של הזמן הקצר מטופל אף הוא באותה רצינות תהומית וקלילות מרה-מצחיקה, הרישא של 'הנושא הגדול' והסיפא של הגשמיוּת: "אם נבראנו כפי שהננו,/ עם האיום של היותנו לזמן קצר, / למה לא לכתוב מבחן בבית?"

 

 

***

 

שירת יוסי שרון עומדת על שלושה דברים: הקולאז', הדיבור ו'השורה'. כבר מקריאה חטופה של השירים ומן ההתבוננות על המבנה שלהם ברור כי את הפריצה של השיר לא תמיד אפשר למצוא בהתחלה הממשית שלו, ומעשה השרשור של התמונות וההיגדים עלול להרתיע במורכבותו (בפן הלמדני של השירה הזו, הסקרנות הכבדה שלה, לא אדון כאן). שיריו של שרון עשויים להיות ארוכים ו/או תובעניים, והטכניקה הקולאז'ית שלהם דורשת לעתים התגברות על רושם של שרירותיות ועודפות (תרבותית ומילולית). דומה כי הם אינם טורחים להזמין הקשבה, וכנגד זה הם מבצעים קשב בסבלנות בלתי סבירה כמעט. זו אינה שירה מתקבלת על הדעת (היש כזאת? האם דווקא את אי הסבירות הזאת נדחה?). השירים כמו מתהלכים להם עד שמשהו יקרה, דומה שהם כבר סקרנים לכל ועל כן אינם מתפנים לבקש את הסקרנות מאתנו.

 

לכאורה, לנו, הרגילים להתהלך ברחובות תל אביב, או בערים ישראליות אחרות הדומות לה – שירה כזו אינה מעוררת בעיה מיוחדת. כדי להתהלך ברוב שכונותיה של העיר הישראלית צריך לערפל קצת את תודעתנו, או להיפך, להיות מאוד ערניים ודרוכים ליופי שיצוץ ברחובות

 

מתוך זיכרונות רב-שכבתיים. אבל אצל אבידן "הולכים הולכים הולכים ברחובות המלוכלכים" והלכלוך הוא כבר פואטי ולשוני, ואצל ויזלטיר רבים מן השירים 'עושים עניין' מן היופי העלוב. בשני המקרים לא צריך להתרגל אל הסתמי והרגיל כדי לראות את היפה. ואילו בשירי שרון העין צריכה להתרגל, להתעקש ממש כי המשורר הזה המוזר מניח בשירתו דווקא את קיומו של הטוב והיפה, גם אם הוא אינו נגלה מיד לעינינו. ואם אין לנו הסבלנות הנדרשת, כיצד בכל זאת לקרוא את השירה הזאת, שירה של משורר שדעתו לעולם אינה נחה? 

 

אני מציעה לשוטט תחילה בשיר ולחפש את "השורה הטובה", המטמון, המשהו המצומצם והמגובש והסוגסטיבי, ואז – להתחיל מחדש. לטעמי, ברוב המקרים נגלה שעוון אי-המובנות מתחלף בערוּת ובתחושת מרחב, והמאמץ –כדאי על פי רוב.

 

על "השורה הטובה" כתב יעקב שטיינברג ברשימתו הידועה משנת 1925: "בה גלומה מכסת דברים, הגדולה לעין ערוך מכמות חיים שאדם מחוכם ביותר עלול להכניס לתוך דבריו". אמנם אצל שטיינברג "השורה הטובה כלואה על פי רוב במסגרת הכרח של חרוז" וכל השורות, לשיטתו, צריכות להיות מהודקות, דחוסות וחזקות (מדובר בשירת התחייה העברית ובנורמות שלה הדורשות מיומנות רתמית מסוג מסוים מאוד), ואילו בשירי יוסי שרון היא פורצת על-פי רוב מתוך הדיבור, מתוך ה'פתפותי ביצים', אבל העיקרון דומה: השורה מאפשרת לשיר להגיח לרגע מן התוהו (של המציאות) ולשחררו מן החגיגיות המעושה (של מעשה האמנות). כשלעתים נדמה כי השירים מתהלכים להם סתם כך עד שמשהו יקרה, מותחים עד קצה גבול היכולת את הסירוב למאבק בין העיקר והטפל – עלינו כקוראים מוטלת האחריות לא לצלול אל תוך הערפל. "באצבע ארוכה ועניינית מקמו את העיקר. אך הטפל / סרב פתאום לפרוש. זה לא אני,/ זה לא אני. ואז הכל נופל / בקצב מסודר ובנייני, / מבלי לצלול, אלתוך הערפל", כתב דוד אבידן בשירו "הצעת פשרה" (1957). מה שהיה בשביל אבידן מושא לשיר עקרוני-הגותי-משחקי המהפך ומבלבל את היוצרות, הופך כאן לפואטיקה של 'אני' מסוים מאוד של משורר המסרב לאצבע הארוכה והעניינית של 'הנושא' למען החולמנוּת, למען "העיקר".

 

הנה עוד שיר במתכונת קצרה, שאפשר לעגון בו בקלות. הוא מובא בספר מיד אחרי "בהשתלמויות מורים לאמנות" (167).

 

 

 

 

 

 

השיר הזה פוצח דווקא ב'שורה' נמרצת ומעוצבת "כמו שמתגלים בחלומות / אהובים שנשכחו, עוד לפני שמתברר מהו הנושא" (משל נלבב לפואטיקה של רבים משירי הקובץ), ואף מסתיים במין איבר יחידי שיכול לעמוד לעצמו, כלומר עוד 'שורה': "השינה, העזרה הבטוחה / לפני בוא נוף הפתעות ותמהון". השורות האלה כמו לוכדות את השיטוט הנייח והחלומי של 'האמצע', התיאור הקצבי המרחף  והזרימה החלומית של ער בין ישנים. זהו מצב פואטי נדיר בשירת יוסי שרון (נייחות. שורה פותחת. שורה סוגרת), אך הוא תואם לגמרי את הגיונו של השיר הזה: השורות משמשות מעין מסגרת ערה לבית הסולידי, המוצק והמלא היחיד של השיר המתאר את הנים-לאנים של זה השוכב "על מזרן צבאי" (בדל תלונה על תנאי הלינה?), בבית-לא-בית (אבל ה"מרצפות שלמות"), המייחל לשינה כדי להתעורר ממנה ל"נוף הפתעות ותמהון". "שער אשה נפרם בחלום./ אי בודד בלב שאון גדול./ שעתיים. מחצית יום". כמה יפה הריתמוס החופשי על התשתית היאמבית. הממשות המפריעה לישון הופכת לתקבולת שירית.

 

כאמור, לרוב "השורה הטובה" בשירתו של שרון עשויה להופיע לפתע פתאום בתוך מה שנראה כשיטוט רב שכבתי ודרוך. רבים מן השירים אף אינם נותנים לקוראיהם פיצוי על ההתנהלות הצורנית השערורייתית שלהם וכנגד זה הם בורחים משערוריה (רגשית, תמטית) כמו מאש. ידוע כי ככל שקהל האמנות שואף להיות שבע ומאושר, הוא מצפה מן האמנות לספק לו סבל ישיר ומפרפר, קורבן מדמם, הרסנות משחררת או למצער צורות יפות וקטנות. שרון אינו יכול לשתף פעולה עם הציפיות האלה. רמז לכך נמצא בשורה הבאה : "ואלה המבקשים רגשת קרבן בשירה / כדי שננוחם בה, / נשענים היום על חסנו של חוזה לא כתוב: / הרע שיהיה" ("החיפוש אחר עברית", עמ׳ 144). והמשורר הזה נשען על חוזה אחר: היגיעה בחיפוש אחר משהו ישן שהופך לחדש ומצטבר ומתפוגג, משהו כמו "הקשר הלא ברור בין פתות חמות לבין גופיית עבודה, הגנן שאוסף לפעמים זעתר ומוכר אותו", המסתיים במשהו כמו "והתאריך המרחף ללא תכריך" ("התחייבויות", עמ׳ 9). מין יואל הופמניות ללא הזֵן.

 

אני מאוד אוהבת את השיר "התחייבויות", שכותרתו נבחרה להיות שם הספר כולו. הפותח  (הטוסטוס של האבא) ומסיים במלים שציטטתי לעיל. זהו שיר נוסטלגי חכם הכורך את הציפייה הדרוכה של הילדים לבואו של האב ("בלילות כבה מנוע הטוסטוס אחרי עשר") ולבולים שאולי יביא אתו עם האכזבה הכמעט ידועה מראש של "התקרב בכל כולו, תכף ישים עצמו במיטה בחליפתו הקמוטה". 'השורה' מגלמת בבהירות ובחדווה את התגובה הילדית, במקורה, למהלך עניינים לא רצוי: "אך אין למגננו, ההווה, מה להשיב".

 

"והתאריך המרחף ללא תכריך". הצלילים האלה החותמים את השיר, מחרחרים-מרככים, חידתיים ונחושים, נושאים את סוד ההתבוננות על הכאב והשמחה שבהחייאת הזכרונות למול תכריכי המוות, הם רומזים בעדינות למעטפות וחותמות (של בולים), בגדים, תאריכים שאי אפשר לברוח מהם, מדברים על מותו של אב בזהירות הנדרשת. הילד הפך בעצמו לאב ומגן על זכרונו.

 

 

 

* * *

 

האם הגיעה העת להתבונן בשירה שנוצרה על ידי המשוררים הפחות מוכרים מן הדור של אחרי-אחרי 'דור המדינה'? מיני-אסכולה ללא אסכולה של משוררים שאין להם כמעט דבר עם המזג המהפכני, האירוני והזועם של השירה קובעת הטעם של המאה העשרים, משוררים שגם את המוסיקה שלהם כדאי להשמיע. מוסד ביאליק פועל ברוח זו במתכונת הכינוסים והמבחרים המקיפים הגדולים שהפכו להיות סימן ההיכר של הבהילות לשימור התרבות העברית מתוך פחד העתיד. הסנונית הראשונה היתה ספר שיריו של  עוזי בהר, ימים 2011-1973, אחר כך מבחר שירים של מרדכי (מוטי) גלילי, רציתי לרשום נוף אחר: מבחר שירים, ועכשיו – התחייבויות. שירים חדשים של משורר ותיק ששירתו המאוחרת מתעלה על שירתו המוקדמת. וגם בזה יש, אולי, חידוש.

 

 

יוסף שרון, התחייבויות: שירים 1995-2016, עורכים: עמינדב דיקמן ודן מירון, רישומים: שירלי אגוזי, מוסד ביאליק, 2017.

 

 

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload