• נסים קלדרון

קראתי את הניו יורק טיימס (אפריל 2019, שבועיים בניו יורק)



מילים:6821



טסתי לניו יורק באפריל 2019, חמישה ימים אחרי הבחירות. כדי לרענן את הזכרון קראתי בטיסה את התרגום של אברהם עוז למלך ליר. קניתי במייל כרטיס להצגה של המחזה, שעלתה בברודויי, עם גלנדה ג'קסון, והאנגלית שלי לא תאפשר לעקוב אחרי כל משפט בהצגה. מאז יוני 1977 – הייתי בן 30 – אני חוזר לעיר פחות או יותר פעמיים בשנה, בכל פעם לשבועיים-שלושה. אני בן 72, אז זאת הפעם השמונים, פחות או יותר, שלי בניו יורק. אפשר להגיד: אובססיה לעיר. פעם אחת גם נשארתי בעיר שנה שלמה. לא שנה טובה. זה היה ארוך מדי. כאן אני זר במידה שנחוצה לי. מספיק זר כדי להתרחק לשבועיים מן המטען הישראלי הכבד. אבל גם לא לגמרי זר. כי ניו יורק לא צובעת אף אחד בצבע של שייכות ברורה. ישמור אותך האל מאקצנט זר בפריז. לא בניו יורק. גם מי שנולד וגדל אל כמה מינים של אנגלית מקומית, יודע שאנגלית עקומה, כמו סינית או איטלקית שהתעקמו בדרך אל האנגלית, לא מסמנת כאן את הדובר כזר. ודאי לא ספרדית שהיא שפה שניה בניו יורק. האנגלית הברברית שלי היא עניין רווח ורגיל כאן, והיא מאפשרת לי לקרוא שלטים (עוד אובססיה), להבין את הכרוז בסאבווי, לדבר עם חברים, לעקוב אחרי החדשות, לראות סרטים. גם חברים שנולדו בניו יורק אומרים לי שהם נשארים חצי זרים מול הגודל, מול הגובה, מול הכסף, מול שמונה מיליון התושבים ועשרות התרבויות שבעיר. ערים שאני לא מדבר וקורא את השפה שלהן נאטמות בפני אחרי יומיים-שלושה. וערים עתיקות כבדות לי. אחרי יומיים ברומא או בדוברובניק צריך לקחת אוויר. ניו יורק לא עתיקה והאנגלית שלה לא מוטרדת ממני. גורדי השחקים שבה לא מקטינים אותי. טוב להיות ליד בניינים שלא מסתפקים במועט, או בנמוך. אני זר כאן, ויש כאן הרבה מינים של זרות, ותשכחו מהזרוּת, בנוסח חנוך לוין. היא נולדה בפראג ובוארשה ובדרום תל אביב, לא בניו יורק. יש מצוות-רחוב ניו יורקית למשהו כמו מרחק נייטרלי בין כל מי שהולך ברחוב, מקומי או לא מקומי. אל תביט בעיניים של מי שיושב מולך באוטובוס ואל תקרא ויליאם למי שקוראים לו ביל. זה מרחק עירוני רגיל שלא מסמן איזה תוכן, או חוסר תוכן. אין בו שדים ורוחות. אין בו סמלים. יש בו סידור, אירגון, פרוצדורה. כמו ההחלטה לסדר את רוב הרחובות במספרים, לא בשמות. כדי להיענות לצורך פרקטי להתמקם עם הרצונות והשגעונות שלך, בין שמונה מליון רצונות ושגעונות של קוריאנים, וצובעות ציפורניים (בכל רחוב יש שלושה מכוני ציפורניים), ופרופסורים בבלייזרים עם מרפקי עור. איך אני מתמקם כאן? קודם כל באמצעות הניו יורק טיימס. עם העיתון אני לא קרוב מדי לתל אביב ולא זר מדי בניו יורק.




רחוב 15 מערב


במלון שבשדרה השביעית על רחוב 15 אותו גבר לטיני, נמוך, מקריח, עיניים כמו חריצים דקים, שכבר קיבל אותי עשרות פעמים, מוסר לי את המפתח ומחייך חיוך חצי לבבי וחצי מיקצועי. אני שואל אותו לשלומו. הוא אומר שנקע רגל, קם, מדגים את הצליעה, ואומר "לא נורא, יעבור". אני מניח את המזוודה בחדר ויורד לקנות את העיתון. לא תמיד מגיע העיתון אל הדֶלי המרופט שבפינת הרחוב. לפעמים צריך ללכת עד הדלי הגדול יותר שברחוב 18. היום לא צריך. יש עיתון. לפני שאפרוק את המזוודה, אני מבין שבמנהטן מחכים לדו"ח של מולר על הקשרים של טראמפ עם הרוסים. הטון של הכתב צונן, אבל אי אפשר לטעות בו: הוא מתעב את טראמפ והוא מקווה שהדו"ח יאפשר לדמוקרטים לפתוח בהליכי הדחה. בחוץ גשם. במדור "אמנויות ופנאי" של העיתון, אני מחפש את הריבועים הקטנים והמוכרים של מודעות הסרטים שיוקרנו היום ב"פילם פורום" ובקולנוע "אנגליקה". העיניים נעצמות וטוב להירדם עם קול גשם. השמות גונריל ורגן חודרים אל השינה. אני מתעורר עם תחושת החירום בתל אביב שאחרי הבחירות. ארבע בבוקר. הג'ט לֶגהצפוי. העיתון של מחר יגיע לדלי רק בשעה שבע. אני חוזר אל המלך ליר.


המתווך


בבוקר הכותרת של העיתון מודפסת לכל רוחב העמוד. זה נדיר. לרוב הכותרות קטנות ולא תופסות את מלוא הרוחב. מדיניות הכותרות הזאת אומרת: "כאן לא מתרגשים בקלות. הניו יורקי שלנו הוא תמיד COOL, על יד כל דרמה בוושינגטון הוא לוקח בחשבון דרמה אחרת בקואלה לומפור או בסיאטל". לא היום. הדרמה בוושינגטון צועקת בעיתון שלא אוהב לצעוק: "דו"ח מולר מציג קשרים רוסיים ומאמצים קדחתניים של טראמפ לסכל את החקירה". כותרת המשנה מסייגת את הכותרת: "אין האשמה לקשירת קשר פלילית ואין קביעה בדבר שיבוש הליכים". להתרגל אל עיתון הוא קודם כל להתרגל לעיצוב הגרפי שלו, למדורים השונים, לטון של מאמרי המערכת, לכותבים הקבועים של מאמרי הדעה, להספדים, למיקום המודעות. עשיתי לי כלל שמתחיל עוד במטוס בדרך אל העיר: שבועיים לא לקרוא עברית (הפעם, כשהבחירות בגבי, קראתי) ולא לפתוח אתרי חדשות של עיתונים ישראלים. לנוח מהם. ולחזור שוב ושוב אל הניו יורק טיימס כמו אל מקום שכבר למדתי לנווט בו. היום מצורף לעיתון מוסף מיוחד. הכריכה שלו היא כפולת עמודים ובה צילומים קטנים של כל 448 העמודים של דו"ח מולר. בפנים המוסף, על פני עשרה עמודי עיתון שלמים, צילומים מוגדלים של עשרה מעמודי הדו"ח, עם מחיקות הצנזורה שבמקור. אין בעמודים האלה ידיעות שעוסקות בעניינים אחרים, אין מודעות. אלה עמודים שבהם מדגיש הדו"ח את הקשרים של מטה טראמפ עם הרוסים ואת הנסיונות הרבים שלו לפגוע בחקירה. זה לא יום רגיל בשביל העיתון. מולר היה התקווה של הניו יורק טיימס להיפטר מטראמפ. הוא לא עשה את זה. הוא רק חיזק, וגיבה בראיות, את התיעוב שהעיתון המבטא כלפי טראמפ. לא רק תיעוב. גם חרדה. עיתונים הם הקריאה הקבועה ביותר שלי מגיל שש. בלי עיתון אני מאבד אוריינטציה. לפעמים נעים לאבד את תחושת המקום בעיר זרה, אבל זאת נעימות פושרת, לא חמה ולא קרה. אחרי הביקורים הרבים הניו יורק טיימס[m7] מתווך ביני לבין העיר. העיתון שמול העיניים הופך אותי – לשבועיים – לתת-תושב, לא רק לתייר אובססיבי.


רחוב 14


אני יוצא אל רחוב 14, אל הקטע שבין השדרה השביעית לבין כיכר יוניון. אולי אמצא משהו לאכול בשוק האיכרים הפתוח שבכיכר. הרחוב הזה יומיומי. הכל כאן רגיל שברגיל. לא הדרמה של גורדי השחקים שרוצים גבוה והרבה. לא הכסף הנוצץ של מזרח העיר. לא הגינדור היאפי של הסוהו. ברחוב 14 צַלם לא ימצא פינה, או בניין, שאומרים "ניו יורק". אולי רק שלטי הכניסה המרופטים לארבע תחנות הסאבווי שברחוב הם מרופטים בדרך ניו יורקית. כל העושר שבעיר לא מגיע אל הסאבויי הרעועה והזקנה. פעם קראתי על הרבה כיפופי ידיים פוליטיים – בין העיריה לבין מדינת ניו יורק – שמונעים, שנה אחר שנה, את שיפוץ הסאבווי. ברחוב 14 על השדרה הששית יש דיינר שמגיש אוכל אמריקאי מסורתי. הוא פתוח 24 שעות. פעם אכלתי בו פאי תפוחים בשלוש בלילה. ממול בחנות האופטיקה "כהן" - סידרו לי פעם משקפיים במקום זוג שנשבר. בבניין הדירות "ויקטוריה" שכרתי פעם דירה מחברה של חברה. היתה בה הצפת מים, השטיחים נרטבו והיה לי מה זה לא נעים. התענוג הראשון בעיר זרה הוא התענוג להיות אנונימי במקום רגיל והומה-אדם. בלי הלחץ המתמיד שסביבה מוכרת מפעילה על העור. בלי המובן מאליו של המוכר מדי, בלי העיוורון החלקי של יליד תל-אביב לרחוב תל-אביבי. וטוב שרחוב 14 הוא מן הרחובות שרבים הולכים בו בבוקר. במקומות שקטים שרק מעטים הולכים בהם חוזר אלי הכובד של עצמי. כאן אנשים שהולכים לענייניהם השונים והרבים מסמנים לי אלף אפשרויות, אלף מטענים שלא מצטברים אל מטען אחד. ככה האפשרות שלי, המטען שלי, נעשה אחד חלקי אלף. קל פי אלף מאשר בתל-אביב. עד שהוא חוזר ומתנפל עלי. תחושת החירום שאחרי הבחירות מכה בי שנית ליד שחקני השח שבכיכר יוניון. אפרטהייד, אפרטהייד ישראלי, עכשיו כבר צריך להגיד אפרטהייד ישראלי. עכשיו זה כבר מדויק. גונריל ורייגן, גונריל ורייגן, כמו הקשות תוף. קניתי פאי תפוחים. בככר יש בניין – חמש קומות – של רשת הספרים בארנס אנד נובל. אני נכנס, מביט בשולחנות הספרים, מדפדף בספרים, ניגש אל מדור כתבי העת, מוצא את הגליון האחרון של הניו יורקר ומתישב לקרוא ליד הקפטריה. דיוויד רמניק כותב אחרי הבחירות בישראל: "כשם שנתניהו סיפק לטראמפ הנחיות באשר לאפשרויות הפוליטיות של פופוליזם ימני, טראמפ סיפק לנתניהו הנחיות מעוררות זוועה, של דיכוי בוחרים, ושל ביזוי החוק". דייויד רמניק לא כותב בקלות את המילים, דיכוי, זוועה, ביזוי. זה ממש לא הסיגנון הרגיל שלו. אבל גם הוא צריך לדייק כעת מאוד בבחירת המלים. שם זוועה ופה זוועה. שתי זוועות, שונות אבל קשורות זו בזו. ושתיהן עטופות בנורמליות. שתיהן קורות כעת ברחובות רגילים וטובים.


בהחלט רחוב 4


בוקר שני. אחרי הכותרות בעמוד הראשון, אני מחפש שוב את הריבועים של מודעות הסרטים. צריך להכין סרט לערב. בערב אפשר לשוטט בעיר בלי צפיפות. ה-IFC והפילם פורום הם מעין סינמטקים ושניהם קרובים זה לזה, במערב הווילג'. ההליכה דרומה בתוך הווילג' לא דומה להליכה מזרחה ברחוב 14. כאן בוהמה באויר. סביר להניח שלא כך היום בשביל ניו יורקרים. כי הווילג' של היום הוא כבר מזמן לא בוהמי. שכר הדירה זינק. אמנים כבר לא מסתובבים כאן. מוזיקאים עברו לגור ולנגן בברוקלין. אבל בשביל זר כמוני הוילג' תמיד ישאר ""absolutely 4th street משיר הבדידות של דילן. "יש לך חוצפה לקרוא לעצמך חבר שלי", הוא שר והצמיד את הבדידות אל הרחוב הקטן הזה. כאן- במזרח הווילג', עדיין קיימת הכנסיה שנהגה להזמין את אלן גינזברג ואת פטי סמית לקרוא בה שירים ולשיר (גם גינזנרג שר. יש לי דיסק שלו). לפני כמה שנים פטי סמית חזרה להופיע בכנסיה. היה לי מזל להיות בעיר, אבל היה תור ענק וויתרתי. לא השתגעתי על הפוזה של המשוררת המקוללת שניצמדה לרומנטיקה של שנות הששים. אני חוזר כאן אל עוד אובססיה שליוותה אותי שנים בתל אביב וויתרתי עליה: לגמור את היום, כל יום, בסרט. בניו יורק הכל גדול, ומסך הקולנוע, בגודל סביר, מתווך בין העיר לבין העין הקולטת של זר. אני רואה שהציבו ברחובות מתקנים אלקטרוניים חדשים, מוארים, יפים. יש בהם כפתורי מצוקה להתקשרות אינטרנטית במקרי חירום. הדפיסו עליהם משפטים שנחרתו בזיכרון הקולקטיבי של העיר. תופס לי את העין משפט שאמר בשנות העשרים פסנתרן הג'ז האגדי דיוק אלינגטון: "מעט מאד קורה במקום כלשהו בלי שמישהו בניו יורק לוחץ על כפתור". להרגיש פרומיל מהאנרגיה הזאת בעיר כולה, ולהתכנס אל אולם חשוך אחד. וגם להתכנס בניו יורק אל מסורת של קולנוע, שמשוגעי סרטים יכולים, פחות או יותר, לרכוש אותה בכמה שנים של ריצות להשלמת חוסרים. זאת עוד סיבה לבוא לניו יורק. בשבוע הבא תוקרן כאן רטרוספקטיבה של ג'ונס מקאס, ניו יורקי שהקדים את דוד פרלוב ביצירת יומן קולנועי. פרלוב, שאהבתי את העין הקולנועית שלו ואהבתי לשבת איתו על כוס קפה, נהג להזכיר את מקאס בהערכה.


אמריקן דהרמה, איזראלי דהרמה


יום רביעי. הערב – אמריקן דהרמה – סרט של הדוקומנטריסט המבריק ארול מוריס על סטיב באנון, האידיאולוג של טראמפ. אם "דהרמה" היא גם דרך וגם אמת בכמה דתות הודיות, מוריס שואל מהי דרך החיים שאימצו שישים ושלושה מליון אמריקאים כשהצביעו לטראמפ. בסרט משוחח מוריס עם בנון בהאנגר נטוש של שדה תעופה חשוך. באנון לבוש במעיל הרוח המרופט שאותו הוא לא מסיר, לא מגולח כפי שהוא מקפיד להופיע בציבור, מעין צ'ה גווארה קרבי של הימין החדש. עוד רגע ימריא אל השחר מן ההאנגר הזה. מוריס כמעט ולא שואל אותו לדעותיו. הוא שואל אותו על סרטים שהוא אוהב. בנון אוהב סרטים וגם ביים סרטים. הוא מזכיר את את ג'ון ויין במערבון המחפשים, את הנרי פונדה ששרת כקצין צי ולא רק שיחק קציני צי, את אורסון וולס בתור פלסטף בפעמונים בחצות. מוריס מצטט רגעים חזקים מן הסרטים. כשבאנון מסביר מה כובש אותו בסרטים האלה, מוריס עונה לו בחשש, בהיסוס, שאלה סרטים שגם הוא אוהב מאד. ככל שהשיחות ביניהם מתפתחות הולכת ומתחזקת המבוכה של מוריס, וגם של הצופה: איך מפיק באנון את הגזענות שלו, את שנאת הליברלים שלו, את האדרת טראמפ שלו, מן הסרטים האלה שמסורת הקולנוע מעריצה. גם אני לא שוכח אותם. ובאנון מגביר את המבוכה כאשר הוא מצטט מגן העדן האבוד של מילטון על השטן שטימא את גן העדן בחטא. וגם מ"הנרי הרביעי " של שייקספיר – שהוא אחד המקורות לפעמונים בחצות – על ההולל הזקן שטיפח את יורש העצר ונזרק לאשפתות על ידי הנסיך ההולל כאשר הוא משנה את פניו ומקבל את הכתר. האם כך רואה את עצמו באנון – ממליך המלכים הלא מגולח שחינך את טראמפ והיה אחד הראשונים להיזרק על ידי טראמפ מהבית הלבן? בהנאה גלויה מתעלל באנון בליברל שהניח שהנבל הימני הזה גם הוא בור ועם הארץ. והוא עוד מתעלל יותר כאשר הוא נהנה להיות, בכל משפט מתעתע, גם השטן הפתייני מן הסרטים הקלאסיים, החזקים, על הרוע ושורשיו, וגם המלאך שבכוח העליונות הלבנה מטהר את העולם מן החטא הליברלי שהפיץ באמריקה הנשיא השחור אובמה. בימים אחרים הייתי רוצה לראות באנון מוסבר יותר, הייתי צריך באנון סוציולוגי, באנון היסטורי, אולי גם ביוגרפי. אבל אלה לא ימים רגילים. לא בשביל אמריקאי כמו מוריס, ולא בשביל ישראלי כמוני. טראמפ הוא אידיוט. אבל המיליונים שהצביעו בשבילו הם הסיוט של מוריס. ובאנון הוא המוח שמאחורי טראמפ ומצביעיו. נתניהו הוא לא אידיוט. אבל הרוב הברור שקיבל להעביר את חוק האפרטהייד שנקרא חוק הלאום, ולהבטיח סיפוח אחרי הבחירות, הוא הסיוט שלי. והחיבור שבין טראמפ לנתניהו ברור כשמש. ואם באנון יוצא כעת לאירופה, בוער באש הפופוליזם של הצמד טראמפ-נתניהו, והוא מעניק את חסות המעצמה האמריקאית להונגרים, שחוזרים אל ימי צלב החץ הפאשיסטי, ולפולנים, ולצ'כים, ולאוסטרים, וגם לאנגלים שפורשים מאירופה – כי אז רוח בלהות מרחפת על פני ארול מוריס, וגם על פני. יצאתי מן הארץ חמישה ימים אחרי בחירות שהעבירו את המקום שבו נולדתי אל המקום של האפרטהייד שרוב הישראלים רוצים בו, ומה שהיה לא יהיה. אולי זאת נקודת ציון פרטית שלי בתהליך ארוך. הכיבוש שהתפתח שנים הבשיל – בשבילי לפחות – והיה אחרי הבחירות האלה לתועבה. ויש לתועבה שאליה אחזור בעוד שבועיים רוח גבית מחצי העולם המערבי. ויש לתועבה הזאת הגיון ברוח באנון. היגיון שטני. הגיון של סרטי גיבורים הוליוודיים, הגיון מאוהב באפלה ובמוות. אז מחר אקשיב למבינים ולמפוכחים. היום אקשיב לאפלה האמוציונאלית של בנון אצל ארול מוריס, לרוע המפתה של גן העדן האבוד שנעשה הוליוודי מאוד, לידיים הריקות של פלסטף ואורסון וולס בסוף המשתה. גם למה שנודע לליר הזקן על הלילה השחור של הנשמה. מחר תתחיל בעיר רטרוספקטיבה של נלסון פריירה דוס סנטוס הברזילאי, עוד במאי שפרלוב דיבר עליו באהבה. באהבה של ברזילאי לברזילאי. זה יהיה הסרט של מחר.


רחוב לודלוב


יום ששי. הג'ט לג פוחת. אפשר לישון קצת יותר. מייל מסוזי לינפילד על ערב קריאה בספר החדש שלה שיתקיים ביום חמישי. מאמר המערכת הבלתי חתום בעמוד הדעות של הניו יורק טיימס הוא כתיבה מסאית מעולה. הלואי שידעתי לכתוב ככה. ממשיכים לעסוק בדו"ח מולר. בעמוד השער נכתב שהדו"ח מגלה "תרבות של כאוס ששורשיה בחדר הסגלגל". כותב המאמר מפתח את המחשבה שהכאוס הוא לא רק, וגם לא בעיקר, בניהול המוטרף שמנהל טראמפ את השרים שלו ואת הצוות שלו. זו תרבות שמתחילה בחדר הסגלגל ומתפשטת ממנו אל כל פינה של החיים האמריקאיים. ההתפשטות הזאת של התועבה משותפת למצב האמריקאי ולמצב הישראלי. מה שהתחיל במלחמת מגן ב-1967 נעשה היום, ב-2019 הטבעה של המדינה היהודית בתוך מדינת אפרטהייד, הרס המשפט, ביזוי התרבות, שחיתות בצמרת, ורוב מצביעים שהנמק המתפשט הזה טוב לו ונכון לו. עולה בדעתי שליר הוא מחזה על התפשטות של תועבה. האם אני קורא עכשו את המחזה, או קורא עכשו את עצמי אל תוך המחזה? המלך ליר הוא לא רק, ואפילו לא בעיקר, מחזה על מלך ששמו ליר. כן, ליר זורע זרע של זוועה כאשר הוא מחלק את ירושתו בין שלוש בנותיו על פי חנופה ולא על פי הגינות. אבל אחר כך עוברת הזוועה אל מה שעושות או לא עושות שתיים מבנותיו. הן מכפילות את הזוועה בכוח הטורף שניתן בידיהן ובמיניות הנשית שלהן –המתמכרת לאותו כוח טורף. ואחר כך עוברת הזוועה ממשפחת ליר ובנותיו אל משפחה שניה, משפחת גלוסטר ובניו. ואחר כך עוברת הזוועה אל שלושת חתניו של ליר, והם מעבירים את הזוועה המשפחתית אל זוועה צבאית-מלחמתית. ובמלחמה כמו במלחמה – עוקרים את עיניו של אדם. ולא כמעשה מסופר על ידי דמות, כמעשה שנעשה על הבמה (מי יודע איך יראה הבמאי את עקירת העיניים?). ובמישורים אחרים – זוועה של מלך שפוי מתפשטת במחזה אל זוועה של מלך שיצא מדעתו. וזוועה של מלך שהשתגע מתפשטת אל זוועה של נסיך – אוסוולד בנו של גלוסטר – שמעמיד פני משוגע כדי להינצל מרצח. ותעתועים של מציאות נעשים לתעתועים מתפשטים אל תעתועים של לשון בפיו של שוטה ובדחן. המתועב לא מספיק לשוטה, הוא לוקח את המתועב אל המצחיק ואל האבסורדי. "הרי הטבע עצמו נמצא לוקה בכל הגזרות שגזרו עליו. האהבה מצטננת, הידידות כוזבת, ואח פושע באחיו [...] תככים ומזימות וקשר בוגדים ומהומות חורבן ירדפו אותנו בלי מנוח עד הקבר". אבל לפני שתצטנן האהבה עוד אפשר ללכת בערב לסרט בקולנוע מטרוגרף ברחוב לודלוב. פעם גרו פה יהודים ולחנויות היו שלטים ביידיש ובעברית. היום יש כאן דירות מפונפנות ויקרות מעל מחסנים אפורים, שרידי עבר. הדלי "כץ" שבפינת הרחוב לא רק שרד, הוא גדל להיות אולם ענק, והמונים ממלאים אותו בערגה לפסטרמי היהודי המלוח מדי. היהודים האלה שברחו אל אמריקה, ולא אל מדינת היהודים – האם הם לא בחרו בחירה נכונה יותר מן הבחירה של הורי? האם הם לא ראו למרחוק יותר? איך הייתי נראה אילו הייתי נולד ברחוב לודלוב, נעשה יהודי ניו יורקי כמו סוזי, ורחוב 4 היה absolutely שלי כמו שרחוב אבן גבירול הוא absolutely שלי? אולם בקולנוע מטרוגרף הוא קטן מאוד – יש כאן שני אולמות ושניהם זעירים. טוב לקבל שוב את השחור-לבן. עוד לא פגשתי אוהב קולנוע שאין לו פינה חמה בשביל השחור-לבן. כאן מקפידים להקרין רק עותקים משובחים ומשוחזרים של סרטים. בשכר הדירה של מנהטן אי אפשר לקיים כלכלית קולנוע קטן כל כך. כמו שקורה כעת להוצאות ספרים קטנות – סביר שאיזה עשיר, אולי יהודי מרחוב לודלוב שהתחיל לתפור כאן כפתורים באיזה חנות-יזע, כמו שהאמריקאים קוראים לזה, והיום הוא מייבא מכולות של חולצות מסרי לנקה, ויש לו איזה בן אח משוגע לקולנוע, ומשפחה יהודית היא משפחה יהודית, אז הוא בא אל בן האח אמר לו: קח מיליון או שנים, שכבר אין לי דרך ליהנות מהם, ותשפוך אותם על קולנוע שחלמת עליו. טוב שלא ויתרתי על "חיים יבשים" של דוס סנטוס. המבט שהוא מפנה כלפי עוני מרוד, בשחור לבן ובמאה גוונים מוקפדים של אפורים, לא דומה לשום מבט קולנועי אחר.


רחוב 10


יום שמיני. בעמוד הדעות של העיתון מאמר של ברט סטיבנס – עיתונאי ימני, ערך את הג'רוזלם פוסט, חי בעבר בירושלים, יהודי, דובר עברית כשהוא לא דובר אנגלית רהוטה בראיונות טלוויזיה רבים. הוא חושב שהימין האמריקאי צריך להודות למולר על הדו"ח שלו. הוא חושב שטראמפ מזהם את הימין האמריקאי. הוא רוצה אמת. הוא סומך על ההגינות של מולר. הוא לא סומך על ההגינות של טראמפ ושל צבא השָרתים שסביבו. הוא ממש לא היה רוצה לראות נשיא דמוקרטי. הוא שמרן שמאמין בשיטה האמריקאית, אבל טראמפ וחסידיו, הוא אומר, הכניסו אל השיטה אבסורד. הוא מסיים את הטור במשפט הסיבובי הזה: "קונסרבטיווים, שטוענים שהם מאמינים בשיטה, צריכים להיות אסירי תודה שהם לא קיבלו את מבוקשם כאשר הם ביקשו לקרוע את השיטה". עולם מסובב. אנשים עושים בקנאות נגד עצמם. אנשים מרמים את עצמם. אנשים שמגלים בראי פרצוף זר להם, פרצוף מתועב בעיניהם. כאשר בורח ליר אל היער מאימת בנותיו, מאימת מעשיו שלו מול בנותיו, רגע לפני שהוא משתגע, או רגע אחרי שהוא מתחיל להשתגע, הוא אומר: "יש מישהו כאן שמכיר אותי? לא ליר הוא! ליר הולך כך? מדבר כך? איפה עיניו? אולי שכלו רופס? אולי חושיו קהים? הא! ער הוא? לא! מי זה אשר יגיד לי מי אני?" כמה שורות לפני כן מקדים השוטה לענות לו: "עכשו אתה אפס בלי מספר. גם אני יותר טוב ממך עכשו. אני שוטה, אתה לא כלום". ואם נתניהו וטראמפ מספרים לעצמם שהם יודעים טוב מאוד מיהם ומהם – ישראלי שמתעטף בדגל הלאום, ואמריקאי שיעשה את אמריקה שוב גדולה – אז אני, אחרי חוק הלאום ולפני סיפוח הגדה, לא יודע מי אני. אתמול הייתי ישראלי. היום – מה נשאר מן הישראליות שלי? אפס בלי מספר? לא כלום? כמעט כלום? כלום שעוד אפשר להילחם עליו? אם הישראליות שלי בדרך להיעשות מה-שהיה-ללבן-ברודזיה אצטרך לעשות ניתוח לשינוי פנים. אולי אסע לניו יורק בגילי המופלג. הזוהמה האמריקאית פחות נידבקת לי לעור (בלי עברית? מה ישאר לי אם אתרחק מהעברית החיה?). בערב – ג'ז במועדון קטן ברחוב 10 שנקרא "סמולס". יש לפסנתרן עיניים עצובות כמו העיניים של אלי מגן. דיוק אלינגטון הוא לא, אבל בכל פעם שהילד הזה מקבל את המוטיב מהבאסיסט הדובי שיכול להיות סבא שלו, והידיים שלו מתחילות לרוץ על הקלידים, נרמז על הפנים העגומות שלו משהו שרק דליה רביקוביץ מצאה לו מלים: חמדה שלא היתה כמוה.


טוד


יום תשיעי. הניו יורק טיימס השיג עשרות אי-מיילים, סמ"סמים, ומסמכים אחרים שקשורים להתכתבות בין טראמפ לבין עורך הדין שלו, מייקל כהן. רשת תככים. זוהמה מתפשטת. רשת שהולכת וניפרשת על עוד אדם ועל עוד תחום. בתוך שבועיים עומד כהן להיכנס לכלא אחרי שנידון לשלוש שנות מאסר על עבירות פיננסיות, הונאות, ושקרים לועדה של הסנאט. הכל בשירות טראמפ. במשפטו הוא הודה באשמה ואחרי המשפט הוא פצח בסידרה של עדויות פומביות על קשריו הרוסיים והמיניים של טראמפ. בכתבה נאמר: "רמזים שהתעלמו מהם, אגו שהתנגש באגו, איומים מוסווים, קשיים כספיים שלא טופלו – כולם תרמו להחלטתו הנחרצת של כהן לפנות כנגד האיש שהעריץ במשך שנים, ופעם אחת גם הצהיר שלמענו הוא מוכן שיירו בו". אני ניזכר בכתבי האישום של נתניהו על השוחד והפרת האמונים, של אריה דרעי וחיים כץ על מרמה והפרת אמונים, של דוד ביטן על שוחד. רשת תככים כאן ורשת תככים שם. אחרי חמישים שנה של שחיתות הכרחית לכל כיבוש – גזלת מולדת מעם בחסות שופטים מלביני גזלה, גיוס משת"פים שהם חלאות החברה, הכאה של אבות לעיני ילדים, פינוי משפחות מבתים שנקנו באפלת מזימות – עוברת כעת השחיתות על גדותיה ומציפה את חדר הישיבות של הממשלה שלי ואת הרחוב שבו אני גר. אני נוסע לארוחת צהריים עם טוד גיטלין במסעדת קומיוניטי בברודויי ליד אוניברסיטת קולומביה. כבר חמש עשרה שנה טוד ניפגש איתי כשאני בניו יורק. 2-3 דקות מספיקות לנו כדי לעדכן זה את זה בחדשות משפחתיות ובהפתעות אישיות, ואז מדברים שעתיים על פוליטיקה. סוזי אומרת שבמסעדה הזאת, הפרופסורים הליברליים של קולומביה מחסלים את טראמפ בכל ארוחת צהריים. אני שואל אותו על מייקל כהן. טוד מחייך ומספר לי על כהן אחר. רוי כהן. כאשר התחיל מולר לחקור את עסקיו הרוסיים של טראמפ, הוא נבהל ואמר "זה סוף הנשיאות שלי", והוא גם שאל "איפה רוי כהן שלי?". האיש התחיל את דרכו כעורך דין שהיה יד ימינו של ג'ו מקארתי, מי שהשליט באמריקה פרנויה פטריוטית ששים שנה לפני הפרנויה הפטריוטית של טראמפ. אחרי שמקראתי הופל, העניק רוי כהן את שירותיו המשפטיים לרונלד רייגן וגם לראשי המאפיה הניו יורקית. טוד מספר לי שרוי כהן היה הומו בארון שרדף הומואים והרס את חייהם, כי הרפובליקאים של ימיו ציפו ממנו לרדוף הומואים. טייקונים שכרו את שרותיו כיוון שהוא קנה לו שם כמי שלא ימנע משום תועבה כדי להשחיר את מתנגדיהם וכדי לחלץ אותם מתביעות משפטיות. כך הוא הגיע גם אל אביו של טראמפ, שנעצר כמפגין של הקו קלוס קלאן והתעשר מפרויקטים של בניה ואחד הדיירים בפרוייקטים, וודי גאת'רי, כתב שיר על השנאה הגזעית שהוא עורר כבעל הבית. כך הגיע רוי כהן מטראמפ האב לטראמפ הבן. גם הבן בנה הרבה, ונתבע על ידי משרד המשפטים על מניעה בלתי חוקית של שחורים מלהתגורר בבתי הדירות שבנה. רוי כהן ייצג אותו וחילץ אותו מן הבוץ. הוא האיש שלימד את טראמפ: אל תתנצל אף פעם, תמיד תתקוף, תמיד תזהם את יריביך ולעזאזל העובדות. הוא פיתח אובססיה לשיזוף והאמין ששיזוף מעניק לו מראה בריא. הוא חלה באיידס בעצם הימים שבהם מנע רייגן תקציבים למחקר המחלה. הוא לא הודה באיידס, אושפז, אבל טיפול יעיל במחלה עוד לא היה אז. הוא פנה לרייגן ידידו וזה שמר לו אמונים והיפנה אותו לטיפול הניסיוני והמתקדם ביותר, שלא עזר לו. הוא פנה גם לטראמפ. אבל טראמפ למד מרוי כהן איך להתנהג אל רוי כהן שהפסיק לשרת אותו. הוא לא החזיר לו טלפון כשגסס. את טוד פגשתי לראשונה אחרי שקראתי את שקיעת החלומות המשותפים, הספר שכתב בשנות התשעים נגד ההתמכרות של השמאל לפוליטיקת הזהויות, וידעתי שאנחנו בראש אחד. בשנות הששים הוא היה הנשיא הנבחר השלישי של ה-SDS, התנועה המובילה של מרד הסטודנטים, והיה בין המארגנים של ההפגנה הגדולה הראשונה בוושינגטון נגד מלחמת ויטנאם. אחר כך כתב את הספר הטוב ביותר על שנות הששים. היום, בשנות השבעים שלו, הוא מלמד במחלקה לעיתונות בקולומביה. גבוה, רחב, עיניים כחולות, כרס, הומו פוליטיקוס, מסרב לפסיכולגיה, מסרב לנוסטלגיה. שום סיפורי עבר. אני לא יודע איך הוא נראה בסיקסטיז. מעולם לא הראה לי צילום. כשאני חוזר לתל אביב – בכל שבת, בחמש שעון ת"א, עשר שעון ניו יורק, אנחנו מנהלים שיחת סקייפ שבה אנחנו מסדרים את רוב בעיות העולם – עד לשבת הבאה. יש לטוד רעב פוליטי, יש לו כאב על שנותיו האחרונות בלי עשיה פוליטית. הוא נשוי ללורן וחי עם הילדים הגדולים שלה. לא הביא ילדים לעולם. מי שראו בסיקטסטיז גאולת הנפש לא אהבו אותו, והוא לא אהב אותם. בשבילו הסיקסטיז היו מאבק פוליטי על מוקדי כוח בחברה האמריקאית, ואחר כך כישלון פוליטי. בשבילם הסיקסטיז היו תרבות – מוזיקה, וודסטוק, חופש מניכור. פעם הוא אמר לי "הם חשבו שאפשר לתקן את המין האנושי אם נזמין אותו אל בתי הקפה של הבוהמה, אבל בניו יורק כולה היו אז שלושה בתי קפה". היום לא חסרים בתי קפה בניו יורק, ועדיין בית קפה בניו יורק הוא לא בית קפה ברומא או בתל אביב. לא יושבים בו בנחת. הכל בו רומז לך, לא אומר לך, שתשתה מהר ותפנה את השולחן לאחרים. במינהרה של הסאבווי, בחזרה מן הפגישה עם טוד, אי אפשר להימנע מן המחשבה על מנהרת הכסף שמתחת לעיר, ועל מנהרה שניה של שחיתות שמתחת למנהרה של הכסף. רוי כהן שחה בה כדג במים. טראמפ שוחה בה היום. נחשים של כסף גדול ושל מניפולציה ענקית רוחשים בה. אבל טוד, לא אני, שומע את מה שקורה במחילות האלה. האוזן שלי מותאמת אל המחילות הישראליות שלי. אבל ברית נתניהו-טראמפ מחברת מחילות אל מחילות. "אלים, היו מגן לממזרים", מבקש אוסוולד במלך ליר. אחיו הממזר גלוסטר זומם להרוג אותו כדי שלא יזכה הבן החוקי בירושת האב. והאלים די נענים לבקשה. הם מגנים על כל הממזרים בכל המחילות. ניסיתי לחלץ מטוד משפט אחד שלא יהיה על פוליטיקה ואמרתי לו שאני קורא כאן את ארץ אחרת של בולדווין וחושב שזה רומאן עמוק ומסעיר על ניו יורק. טוד חייך. כדי לנטוש את הפוליטיקה הוא ציטט חבר שאמר לו, "כשקראתי את הספר חשבתי שבולדווין אומר לי שניו יורק היא ארץ אחרת לכל מי שחי בה, אבל אחרי שקראתי חשבתי שהוא אומר לי שאהבה היא ארץ אחרת".


ככר טיימס


יום עשירי. ההצגה אתמול היתה רעה. הבמאי, סם גולד, הציב את גלנדה ג'קסון במרכז, והתיחס לכל הדמויות האחרות שמסביב לליר כסטטיסטים חסרי משקל. הוא החמיץ את המלך ליר. הוא לקח מחזה של ארבע שעות שבכל תמונה שלו הטקסט, כמו מחוגה שמשתגעת, מרחיב עוד ועוד את הרדיוס של הרוע; ויצר הצגה שמניחה לשחקנית גדולה ליצור על הבמה איזו נירגנות גרנדיוזית שלא משאירה מקום לשחקנים אחרים ולא מתרחבת אל דמויות אחרות. ההצגה היתה בתיאטרון ה"קורט" ברחוב 48, קרוב מאוד לכיכר טיימס. יצאתי אל שלטי הענק שבככר. המוני אנשים. גם אחרי שהעיריה הסבה את רוב שטח הכיכר למדרחוב פנוי ממכוניות, גם אחרי חצות. הולכים כאן כמו בתור דחוס. כשהגעתי לעיר בפעם הראשונה באתי לכיכר טיימס כבר בלילה הראשון. כאן יש לניו יורק סמלים. מאז שהייתי ילד היא היתה בדמיון שלי, כמו המוניות הצהובות, כמו בניין האמפייר סטייט. סמלי ניו יורק האלה הבטיחו משהו לא ברור, אבל קדחתני. אז עוד היו השלטים מצוירים ביד. כעת כולם אלקטרוניים. אבל כבר אז השלטים והאורות היו מכה בפנים. עכשיו המכה חזקה יותר. עיבודי המחשב יוצרים גוליברים של תשוקה וכסף, ענקים של אנרגיה סוכרית, עירום חנפני שמתנפל על העיניים. וההמון חוגג את זה. רעב לזה. נדחס אל זה. פעם בכל ביקור בעיר, לפחות פעם, אני בא אל ככר טיימס ומציף את העינים באנרגיה הזאת. השלטים הענקיים ומסכי המחשב המתנפלים האלה הם הלם לחוש הפרופורציה. הלם אמריקאי. הלם של גודל. הלם של ביטחון עצמי. הלם של הזכות לחדווה. הלם של ביטול נהנתני לאותן פרופורציות מדויקות שהניו יורק טיימס – מערכת העיתון נמצאת קרוב מאוד לכיכר – כל כך שוקד עליהן. להסתחרר ממכנסיים בגודל פירמידה. ליהנות עד השמיים מחטיף שוקולד זוהר, מבטיח גן עדן בפה ובלשון. להיבלע אל תוך העונג בלי לשאול למה, כמה, מתי, איפה. אבל כל הקרנבלים בכל הדורות היו חגיגות של אובדן פרופורציות; של מסכות מפחידות, של סקס מחויך, של אלכוהול בחסות פיאודלים ושל מריחואנה שליום אחד היא הבטחה לעולם ומלואו. אז שלא יקחו אותי אל איזה שחזור מודרני של קרנבל עתיק עם מירוץ סוסים בסיינה – במדי אבירים, בשלטי נסיכים. הייתי שם והוא לא עשה לי את זה. טוב לי בקרנבל המודרני הזה. ושלא ישימו עלי מסכה עמוסת אגדות וכובע עמוס מסורות בוונציה. טוב לי בצבעים ממוחשבים בניו יורק. וגם שלא ישלחו אותי אל הרי הרוקי ואל פסטיבלים של רוק בחיק הטבע. פרחים ובוץ וגיטרות לא יטהרו אותי מן הקפיטליזם. טוב לי לאבד מידות וכובד בעיר אמריקאית ששום דבר לא מטהר אותה, ובחיק הכי עירוני שיש.


בלו נוט


יום אחד-עשר. מתעורר אל העניין הזה של אובדן פרופורציות. וגם של רוע שמתפשט, שגם רומס את ההסברים לרוע. חושב על אדמונד. בהצגה היה אדמונד מפוספס לגמרי, אבל במחזה הוא דמות מרתקת. הוא, יותר מן הדמויות הידועות יותר במחזה, שמעניק לרוע את התנועה, את ההתפשטות, את סחרור הפרופורציות. לצד סיפור המלך ליר ובנותיו, יש במחזה סיפור שני ומקביל, של רוזן החצר גלוסטר ושני בניו. בשני הסיפורים זקן נוטה למות, ובשני הסיפורים יורשי הזקן מביאים על אביהם מוות משפיל. אדמונד הוא בנו הממזר של רוזן החצר גלוסטר. אדגר הוא בנו החוקי. אדמונד הוא השליח לדבר עברה שמעודד את שתי בנותיו של ליר, גונרל ורגן, להתאכזר אל אביהן אחרי שנכשל והוריש להן את רכושו ואת מלכותו. הן זכו במלכותו וברכושו כיוון שידעו לשקר לו ולהחניף לו. זה מקור הרוע שבמחזה. אבל כדי להרחיב את הרוע צריכות הבנות להתאכזר אל האב עד שיאבד את שפיות דעתו. אדמונד יודע איך לגרום להן להתאכזר. וכדי להרחיב את הרוע עוד יותר, צריכים שני האצילים, בעליהן של הבנות, לחמוד את הממלכה שקיבלו נשותיהם עד כדי גיוס צבאות ויציאה למלחמה. גם את זה יודע אדמונד לתווך, לזמום, לרקוח. ואם לא די בכך, אדמונד, כמו נחשים רבים במסורת הספרויות והדתות, ניחן בקסם ארוטי, והוא גורם לשתי הבנות לבגוד בבעליהן ולהתחרות זו בזו על חסדיו המיניים. וגם זה לא מספיק. התככים שתוכך אדמונד לא רק מכניסים חיידק טורף אל תוך משפחת המלוכה. גם במשפחתו שלו רוקם אדמונד מזימות שיגרמו לאחיו אדגר, בנו החוקי של גלוסטר, לברוח ליער ולהעמיד פני מטורף. כך גורם אדמונד להכפלה של היער של ליר ולהכפלה של השיגעון של ליר. ונורא מזה מה שיביא אדמונד על אביו: טירוף של אמביציה ונקם גורם לדוכס קורנוול, בעלה של רגן, לעקור את שתי עיניו של גלוסטר הזקן (הבמאי החליט שיעשה את זה במסרגה ענקית). בסופו של דבר אדמונד, כמו רוב הדמויות במחזה, יביא את האסון ואת המוות גם על עצמו. רעב אינסופי מניע את אדמונד מקצה אחד של המחזה אל קצה שני. אנחנו מסתחררים מקדחת המהירות של אדמונד, מן התנועה שלו מרוע אחד אל רוע אחר, מזדון אל זדון גדול ממנו. נבלים סידרתיים כמוהו לא מתעכבים על זוטות כמו מניעים, סיבות, מטרות. לפני הכל הם סדרתיים. האנרגיה שלהם היא אנרגיה של מסירה, של העברה – הם גאונים של השתנויות, התחלפויות, התאמות, של מקל שעובר במירוץ שליחים מיד ליד. לכן, למשל, הבמאי עושה צחוק מעצמו כאשר הוא מביים את הסקס שבין אדמונד לבין גונריל ורגן כך שרגן מושיטה כף יד אל הכוס שלה, וצועדת אל אדמונד, מניחה את כף היד בתוך הפה שלוההצגה כמו ממחישה את תנועת הביטול האלגנטית שמופיעה אצל פרויד כשהוא מזכיר את מי שהבינו את הליבידו שתיאר כאילו היה מילה מהוגנת לזיון, ולא הבינו אותו כזיון שמתחיל בחמדת הגוף ומשם הוא מתפשט אל אימפריות שניבנות בכוחו, או אל מוחות שממציאים מכוחו את משה והמונותאיזם. במאי ההצגה עשה מן הענק ההולך ומתרחב הזה של הליבידו גמד מכווץ של מציצה. בעצם רק תחליף מציצה. בשביל להראות על הבמה מציצה של ממש לא הספיקה לו התשוקה להדהים את הבורגנים. אבל חשוב יותר שאדמונד של שקספיר הוא ליבידו מהלך, הוא שובה לבבות, ושובה נשים, בזכות האנרגיה הקדחתנית שלו שעוברת מן המעגל המשפחתי שלו, אל המעגל של חצר המלוכה, ואל מעגל המיטות של שתי מלכות, ואל המעגל של הצבאות המלכותיים היוצאים לקרב. וכך גם נטווה במחזה הסבר לקדחת הרוע המתפשטת של אדמונד. שקספיר לא רצה לתת לנו רוע חסר מניע לגמרי. הוא, שהיה איש רנסאנס, כבר לא האמין בנחשים אנושיים שהם רעים כיוון שהם רעים, שהם רעים לא בגלל סיבה אלא בגלל טבעו הנצחי של העולם. במלך ליר אין לאף אחד טבע קבוע ונצחי. מלכים נעשים לקבצנים. משוגעים נעשים רואי-נכוחה, שוטים נעשים מורי דרך, מורי דרך נעשים עיוורים. המחזה מוליך כל תכונה עד קיצוניות, עד יציאה מן הדעת. זה לא מחזה למחפשי מידות ממוזגות. אבל בלב הרוע הסדרתי, המדבק, הסיוטי, יש נקודה של הסבר. בלב השיגעון יש הגיון. יש לאדמונד מניע. ממזרים לא שוכחים את אות הקין של הממזר שהוטבעה במצחם מיומם הראשון: "למה ממזר?", שואל אוסולד, "מדוע זה נבזה? ולא סדורים כל אברי, רוחי נכונה וגזרת גופי נאה כבן אישה נכבדת? למה זה תולים בנו תו ביזיון ושפל? ממזר? נבזה, נבזה?" קל לשמוע בשאלות המתריסות של אדמונד את הד קולו של שיילוק: "האין ליהודי עיניים? האין ליהודי ידיים, איברים, צורה, חושים, מאויים, רגשות?" הטוב שבשיילוקים שראיתי היה סוהיל חדד, לפני חודשיים, בתיאטרון האקדמיה של אברהם עוז. גם כיוון שהיהודי של אתמול בוונציה הוא הפלסטיני של היום ביפו. אבל נניח לזה. כמו שיילוק, גם אדמונד, לא יעשה את המפלצתי לפני שיינמק אותו באמצעות האנושי. לא יעשה את המטורף לפני שיסביר אותו באמצעות הרגיל. לא יגרום לנו לתעב אותו לפני שיגרום לנו לצרף אותו אל כולנו כבנים שווי איברים, ושווי רגשות, למשפחת האדם. ואם מגרשים מישהו מן המשפחה – תצא נקמתו ותאכל את המשפחה כולה, על נבליה וצדיקיה. מעניין, ומבריק, שהממזר משכנע כל כך – כשם ששילוק משכנע כל כך – כאשר הוא מוכיח שדווקא הוא, שהחברה מנדה ומשפילה, דוקא הוא יצור אותנטי, אותנטי הרבה יותר מן המנדים אותו, של הטבע האנושי המשותף. וזה לא מוזר. האם לא אמר גם סארטר אל מול איצטדיון בראנסי, שבו ריכזו את יהודי פאריז, האם לא אמר גם מילוש אל מול גלגל הלונה פארק של וארשה שהמשיך להסתובב כאשר בער הגטו, כי היהודי נעשה לאנושי ביותר שבין כל בני אנוש, דווקא בגלל שנידו אותו מחברת אנשים? אומר אדמונד:"רק אַת, הטבע, את לי אלוהים! את חוקותייך אקדש. על מה אחשוף חזי לכל פגעי הנוהג, ולדקדוקי משפט עמי הארץ? למה אתן לגרוע מחלקי על כי תריסר או ארבעה עשר חודשי שנה אחרי אחי פיגרתי? [...] לנו, אשר בסוד חמדת הטבע הגנוב נטלנו עוז ומזג איתנים – הרבה יותר מכל אשר יותן בתוך משכב עצלות שומם ודל, ובו ישריץ הזרע הרופס עדת לצים בין נים ותרדמה. על כן, אחינו אדגר הכשר, עלי לרשת את אחוזותיך. את אדמונד הממזר אוהב אבינו כמו את אדגר הכשר. מילה נאה: כשר! ובכן כשר שכלי אם המכתב הזה יצלח, ואם תפעל מזימתי, אז הנבזה יגבר על הכשר".שֶׁרקקלא אוותר על ההסבר למה הצביעו מליונים לטראמפ, למה שוב ושוב מנצח נתניהו, למה אירופה מתמסרת לאורבן ולברקזיט. יש סבל אמיתי מאחורי פתקי הקלפי של הפאשיזם החדש. יש סיבות טובות לכעוס על ליברלים, גם אם זה כעס זדוני שמחריב את הכועסים. כאשר נוקמים בהם על שנים ארוכות של הזנחה והשכחה, הטיפשות שבנקמה אינה ממעיטה מן ההגיון שבנקמה. שרק לא יסנוור אותי כוח ההתרחבות ההולך וגדל של הרוע. יש לפראות הסבר. יש לאדמונד הסבר. הוא תופעת טבע, לא תופעת אגדה. גם כשהטבע האנושי משתגע. בערב – ג'ז בבלו נוט, המועדון הוותיק מאוד. ותיק כל כך שהמקום מוצף תיירים. אז שידברו על ידי עברית שברחתי ממנה, ושיהיה התפריט יקר ושמנוני ועתיר מיונז. העיקר שהג'ז רענן ולא קופא על השמרים. ג'ז שלא נבהל מצליל אלקטרוני. אפשר לוותר על האוכל, להזמין בירה, ולצלול אל תוך נירוואנה מעודכנת של בס-תופים-מחשב.


נדרים


יום שלושה-עשר. בסוף השבוע יש בעיתון מדור שנקרא "סגנונות יום ראשון". יש בו הודעות על חתונות ותאורים של הדרך אל החתונה. בנסיעות לניו יורק אני מחכה לימי ראשון וקורא את המדור. הוא נקרא "נדרים", אבל את הנדרים שמקובל היום לנדור בחתונות לא מביאים כאן. לפני שנסעתי ביקשו ממני חברים לחתן אותם בטקס אזרחי סימלי. הם מסרו לי את נוסח הנדרים שינדרו זה לזה, והכנתי לטקס טקסטים שיתאימו לנדרים האלה. חשבתי שזה מדור פרסומי. בדקתי באתר העיתון ומתברר שזה בחינם. בתנאי שממלאים אחרי הדרישות שבטבלת האתר. דרישה ראשונה: חתונה חוקית. דרישה שניה: רישמו את שמו של עורך החתונה – איש דת או פקיד אזרחי בעל הסמכה. דרישה שלישית: פרטי השכלה ומקצוע של שני בני הזוג. דרישה רביעית: פרטים על הורי הכלה והורי החתן. דרישה חמישית: איך ניפגשתם? יש אופציה להוסיף תצלומים. בהודעה הזאת אין תצלום. הגב' קריסטין רוז די-ניקולה ומר ג'ימס דייויד מלטון הרביעי נישאו ב-20 באפריל (בניו יורק טיימס לא מדפיסים את שמו של אדם בלי להוסיף מיסטר, או מיס, או מיסיס, במקרה הזה – הכלה רשמה מיז. תואר אקדמי יכול להחליף את התארים הרגילים). השיא אותם מר טוד אדאמס, ידיד של הזוג וכהן דת בכנסית יוניברסל לייף. זו כנסיה שכולה אינטרנטית והיא פתוחה למאמיני כל הדתות. המאמינים גם ימשיכו להאמין בדתות השונות שלהם, ויונהגו על ידי כהני דת, גם הם חופשיים להאמין בדתות שונות, שיקבלו הסמכה מטעם יוניברסל לייף. החתונה נערכה בצ'רלסטון, דרום קרוליינה. הגב' די ניקולה, בת 29, במקור מצ'רלסטון, עובדת בניו יורק בחברת גוגל ועוסקת בפירסום של נסיעות. בוגרת אוניברסיטת דיוק. אביה, פיטר, היה קפטן במשמר החופים האמריקאי עד שפרש והחל לעבוד בחברה לביטוח בריאות. אימה, קתרין, היא פקידה במשרד נסיעות. מר מלטון, בן 33, במקור מלייקלנד פלורידה. הוא מוכר בשם דייויד, והוא סגן הנשיא של אגף האשראי בבנק סוויס בניו יורק. גם הוא בוגר דיוק. אמו, הגב' לורי, היא "הורה שנשאר בבית" ובין 1999-ל-2000 היא היתה הנשיאה של "הליגה הצעירה של מרחב לייקלנד". אביו, ד"ר מלטון השלישי (לא נמסר שם פרטי) הוא רופא וראש היחידה לרפואת חירום בבית החולים האזורי של לייקלנד. הזוג ניפגש ב-2013, לפני שש שנים, בחתונה שהתקימה באי וייקס שבפורטו ריקו. מר מלטון הזמין את הגברת די-ניקולה לריקוד והיא סרבה בנימוס. "למרות זאת בהמשך הארוע הם מצאו את עצמם משוחחים , ובסופו של דבר החליפו מספרי טלפון. כמה חודשים לאחר מכן הם החלו להיפגש". מעניין מה הם נדרו זה לזה. כאשר חיתנתי את החברים התרגשתי יותר מאשר בשלוש החתונות שלי. אבל ידעתי שבכל השלוש, גם במסרקות ברזל, לא היו מוציאים ממני נדר.


סוזי


יום ארבעה-עשר. ארוחת ערב עם סוזי בברוקלין. סוזי מלמדת במחלקה לעיתונות באוניברסיטת ניו יורק. פעם היא הזמינה סופר פלסטיני למחלקה והרגישה צורך להזמין גם מישהו ישראלי. לא היה תקציב לממן טיסה. נודע לה שאני בעיר והיא ביקשה שאבוא. מאז גם סוזי לינפילד, כמו טוד גיטלין, הם ניו יורק בשבילי. היא אישה קטנה עם כובעים גדולים. הרבה כובעים סגולים, או ירוקים. גם נעלים אדומות וחולצות תחרה. היא מדברת באקצנט ברור שיש המכנים אותו ברוקליני ויש המכנים אותן יהודי. אני, לפחות, עוד לא פגשתי לא-יהודי שמדבר באקצנט כזה. היא נולדה בניו יורק לאבא סוציאליסט שלמד קצת עברית. אחר כך היא כתבה וערכה בווילג' וויס. העיר היה נסיון להוציא בתל-אביב עיתון שדומה לווילג' וויס. חיכיתי לו בכל שבוע. חבל שנסגר. אבל כשסוזי כותבת אין זכר לרוח הפסיכדלית שחגגה בעיתון ההוא שנסגר אחרי העיר. יש מסעדה איטלקית בשדרות אטלנטיק בברוקלין. שם אנחנו ניפגשים כבר די הרבה שנים. המלצרים מכירים את סוזי ולפעמים זוכרים גם אותי. הם כבר יודעים שסוזי לא תגמור את המנה שלה ותבקש להעביר אותה לכלי שתקח הביתה. היא רזה מאד ומנקרת באוכל יותר מאשר אוכלת אותו. אני כבר יודע שחנות הספרים המשומשים שליד המסעדה תהיה תחנה קבועה כשאלווה אותה הביתה. היא תחפש "משהו קל" ולא תמצא כלום, ואני אחפש על המדף הקרוב ביותר לדלת את הדף שמוצמד בסיכות, ועליו הכתובת הדהויה: "בבקשה לא לגנוב ספרים". אני נוסע ארבע תחנות בקו Q של הסאבווי ומגיע מן הרעש של ככר יוניון אל המסעדה השקטה. חום החברות נשמר לאורך שנים, אולי גם בגלל המרחק. אולי בגלל מה שאפשר לספר על עצמך למי שאיננו מן המקום שלך. ואולי כל אלה זוטות. אולי סתם, פשוט, שני אנשים מצאו חברות. זה לא פחות נדיר מאשר למצוא אהבה. אולי יותר נדיר. כי הסקס שנעדר לא מספק סופה לעוף איתה. לפני כמה ימים הופיע הספר השני של סוזי. הראשון היה ניתוח של צילומי מלחמה. החדש עוסק ביחסם לציונות של ששה הוגי דעות שמאליים – מחנה ארנדט עד נועם חומסקי. את העמדות של שניהם היא קורעת לגזרים. היא אוהבת את המחשבה של אלבר ממי שקיבל את הציונות בלי לקבל את הלאומנות היהודית, ושל דמויות לא מוכרות בישראל כמו העיתונאי אי.אפ.סטון, או איש השמאל החדש הבריטי פרד האלידיי. סוזי כותבת כמו אלה שמסוגלים להחזיק כף יד יציבה בתוך אש. בספר על הצילום זו היתה האש של זוועות המלחמה הקשות ביותר – מן החייל הרפובליקאי שנורה ומתמוטט בשתי ידים מונפות לצדדים בתמונה הידועה שצילם רוברט קאפה במלחמת האזרחים בספרד, עבור דרך ראשו המוטה של לוחם הוייטקונג השבוי בשניה שפוגע בו כדור האקדח שיורה השוטר לרקתו, ועד הצילומים המטושטשים שהבריחו אסירי הזונדרקומנדו היהודים וחבריהם הפולנים מן הקרמטוריום באושוויץ. בספר על הציונות היא לא מנתחת מראות קשים, אלא רעיונות קשים. היא קראה לספר גוב האריות, כי להוגי הדעות של השמאל היתה הציונות קשה יותר משאלות אחרות. היא מצטטת אחד מהם שאמר שכאשר שני אנשי שמאל ניפגשים, כל אחד מהם ינחש די בדיוק מה יחשוב האחר על כל נושא. אבל לא כאשר ידברו על הציונות. כאן צפויים היו גם חנה ארדנט וגם ארתור קסטלר להפתיע את הקרובים שבחבריהם. לפעמים גם להפתיע את עצמם. לפעמים לשנות את דעתם מקצה לקצה. האנטישמיות שסוציאליסטים תיעבו – החובה שחשו כלפי העם הפלסטיני למול החובה שחשו כלפי ההגדרה העצמית היהודית – 67' – שינאת המעצמות של השמאל – הסוציאליזם הלא-רצחני בנוסח מפא"י – הברוטאליות של הכיבוש הישראלי – הרומנטיקה בשמאל כלפי לוחמי חופש שלפעמים הם שונאי חופש גם לבני עמם שלהם. אלה קורי העכביש שאנשי שמאל הסתבכו בהם, והתווכחו עליהם זה עם זה בזעף לפני שהתווכחו עליהם מול אנשי ימין. סוזי כותבת על הנורא ועל הקשה בהיגיון של ברזל, בלמדנות שאיננה רוצה טון אקדמי. כי היא רוצה להתווכח על דעות, ולהביע את הדעות שלה, שלא בסביבה סטרילית. אל תוך הרעש והבלגן של הפוליטיקה היא מביאה צלילות וחדות מחשבה. אבל היא ממש לא מדברת כמו שהיא כותבת. היא מצחיקה ומלמדת אותי סלנג ניו יורקי מלוכלך ("רק אל תשתמש במילים האלה באיזה מייל שתכתוב באנגלית הדפוקה שלך"). היא זורקת משפט הצידה, לא מפתחת משפט אל תוך משפטים אחרים. נותנת לי לנאום על הפסטה שמוגשת לשולחן עד שהיא מפסיקה אותי ונעשית פתאום, לרגע, רצינית וחדה כתער. חוזרת בכל פעם ואומרת שהיא מתגעגעת לאביה, ואל ההגדה שקרא בגאווה בערב פסח "כי אנחנו" – כך נוהג היה להגיד – "המצאנו את היציאה לחירות". היא זורקת הערה קטנה של הערכה לג'יי שאיתו היא חיה כבר 15 שנה, ואז מטילה עליו צל קטן ומשחילה משפט על זה שהוא טוען תמיד טיעונים סדורים מאוד, מספרת על הדיכאונות שלה, ועל הבריכה שבה היא מקפידה לשחות בכל יום. היא מעירה משהו על הפוליטיקה הישראלית שאותה למדה לפרטי פרטים – גם בשני ביקורים בארץ ואחר כך במיילים ששלחה לי במשך השנתיים של כתיבת הספר כדי לדייק בשם או בתאריך. אבל היא לא מאפשרת לפוליטיקה למלא את השולחן. שואלת אם אני מבין למה יש בניו יורק כל כך הרבה מכונים לטיפול בציפרניים. "אולי בגללי? אולי בשבילי? אני לקוחה נאמנה וקבועה" ומראה לי את הציפרניים המטופחות מאוד שלה. ופתאם יורה: "אם החלום הציוני יהפוך ל-crap-fest כמו שהפך החלום הקומוניסטי, תוכל עוד, בגילך, להגר לניו יורק?" לא מחכה לתשובה. יודעת שלא אענה. עוברת להזכיר לי, כמו שהזכירה בכל פעם במסעדה הזאת, לקרוא את מדור ההספדים בניו יורק טיימס: "איזה מתים מעניינים! עלינו יכתבו ככה?"


This e-journal was published with the generous support of Stuart (of blessed memory) and Toni Young

עורכים: ענת ויסמן, עמרי הרצוג, יפתח אשכנזי

עורכת מפיקה: רינה ז'אן ברוך

עורך תוכן דיגטלי: מוטי פוגל

מערכת: עמרי גרינברג, עודד וולקשטיין, סיגל נאור-פרלמן, עמיחי שלו, רונית מטלון ז״ל

עורכת לשונית: מעין איתן

בסיוע מועצת הפיס לתרבות ולאמנות

בתמיכת מכון הקשרים