This e-journal was published with the generous support of Stuart (of blessed memory) and Toni Young

עורכים: ענת ויסמן, עמרי הרצוג, יפתח אשכנזי

עורכת מפיקה: רינה ז'אן ברוך

עורך תוכן דיגטלי: מוטי פוגל

מערכת: עמרי גרינברג, עודד וולקשטיין, סיגל נאור-פרלמן, ניסים קלדרון, עמיחי שלו 

עורכת לשונית: מעין איתן

עורכת לשונית של גיליון 13: דקל שי שחורי

עוזרת הפקה ועריכה: רוני ספיר

חברי מערכת בעבר: רונית מטלון ז״ל, מי-טל נדלר. 

עורכי לשון בעבר: נועה טל (גיליונות 1-2), כנרת [קיקה] לוריא (גיליונות 3-8) 

בסיוע מועצת הפיס לתרבות ולאמנות

בתמיכת מכון הקשרים

שבועת הסופר: ימים נוראים - גרסת הסופר מאת שמעון צימר

 

 

 

(מילים: 1299) 

 

 

 

 

 

לאחרונה מתרבים הוגי דעות מטעם עצמם, הטוענים כי הספרות העברית זקוקה למתיחת פנים. הם מכנים זאת "מתיחת גבולות השפה", ובתוך כך מוקיעים את כל מה שמייצר אותות חשמליים ומפץ גדול כתוצאה מסימנים שחורים על נייר: הפסיקים, הנקודות, הדימויים, המטאפורות ובמידה מסוימת − גם העלילה עצמה. הוגי דעות מטעם עצמם אלו עשויים לצאת מגדרם מיומן זיכרונות כרוך כספר שאין בכוונתו להוליך את הקורא למחוזות ילדותו או מותו שלו עצמו, לעורר אשמה רדומה, להצחיק, להעציב, להרחיב את הדעת, אלא פשוט ליילל את נוראוּת הוויית המחבר, את עיוורונו המטופח לתפארת. כל זאת נעשה בקול תרועה, במין גאווה בלתי-סמויה על חדשנות ופריצת דרך, בה בשעה שמדובר על עצלות ואולי על חוסר יכולת להפוך את פלֶטת הצבעים שבידי הסופר – זיכרונותיו, פחדיו, מומיו, מחלותיו, תשוקותיו, הצלחותיו וכלימותיו – ליצירה ספרותית לופתת.

 

והנה בימים אלו ראה אור ספר שכמו עונה להם, להוגי דעות מטעם עצמם אלו, שאפשר גם אפשר להרחיב את גבולות השפה ולמתוח אותה עד הקצה, ובה בעת להיחשף עד העצם, עד טיפת הדם האחרונה, וכל זאת בלי לשכוח את שבועת הסופר: אמנם בי אני עוסק, אבל לך, הקורא, נתונה תשומת לבי. לפיכך אעשה מאמץ לעניין אותך, להרחיב את עולמך, להעציב ולהצחיק אותך בו זמנית, לעורר אותך, לקרב אותך אלי ולהרחיק אותך ממני בעת ובעונה אחת, לגרום לך לרצות למות ואז להתעורר לתחייה, ואם לשם כך יהא עלי להרחיב את גבולות השפה − מה טוב. שלך בידידות, הסופר.

 

ימים נוראים – גרסת הסופר, ספרו השמיני של שמעון צימר, עושה זאת באופן מעורר הערכה. והוא מותח לא רק את גבולות השפה, אלא גם את גבולות מבנה הרומן.

 

לפנינו שתי נובלות המרכיבות רומן שלם; אם היה עלי להמחיש את היצירה הזאת באמצעים פלסטיים הייתי מרדדת שתי יריעות בצק עד דק ואז קורעת בהן קרעים. אז הייתי מניחה את היריעה הראשונה על השנייה – ומכניסה לתנור. זה מה שעשה צימר ברומן החריג הזה – חריג במובן הזה שיש בו גם מן ה"תובעני" וגם מן ה"מהנה".

 

הדובר בנובלה הראשונה, "ימים נוראים", הוא בנימין פרומר, עיתונאי חילוני לשעבר, בן לניצולי שואה, דתי שהסיר את הכיפה וכעת חובש כובע בארט ומכניס את הציציות לתוך המכנסיים (פירוש השם פרומר הוא חסוד, אדוק, וכבר בתחילת הרומן מספר לנו פרומר ששמות המשפחה של הדמויות שהרכיבו את פסיפס ילדותו היו ניגוד מוחלט למי שהיו). זה מכבר דחה מעליו את העסק המשפחתי, בית דפוס (המדפיס

 

 

בעיקר חומר תורני), ונע בין תל אביב לירושלים ובתוך כך הולך ומתפורר − מהגזענות הפושה בילדיו ובנכדיו, מבגידת הגוף, ממחלת הנפש של אשתו, ממחלותיו שלו (המחלות ברומן רבות ונרחבות, מקרקפת נגועה ועד פטרת בציפורן הרגל, וכמוהן הכדורים והתרופות) ומצרכיו. בעיקר מצרכיו. צורכי הגוף מקבלים נפח ניכר ברומן. ראשית הרעב, אחר כך השלפוחית המציקה, פעילות המעיים, הגרד, הקור, החום, הצמא – ולבסוף, או שמא ראשית כל – תשוקת הבשרים. בנימין פרומר, במילים פשוטות, משתוקק לזיין כמעט כל דבר שזז. טרמפיסטית נואשת, את המטפלת של אמו הדמנטית, מלצריות ועוברות אורח, זונות, אפילו את אשתו הפסיכוטית לאחר שנפרד ממנה.

 

בטרם נעשה הדבר מטריד הוא מתחיל להצחיק. הרצון העז לשגל ("התמונות הקבועות והמחליאות של הסדר הפורנוגרפי ריצדו בראשי", עמ' 64) כל אישה, בכל גיל, מוצא וגזע (והתממשותם הלכה למעשה של רק כמה משגלים ספורים, לא מפוארים במיוחד) מעורר חמלה, לעתים צחקוק. הנה שוב בוחר פרומר קורבן, אישה חסרת אונים ושפה, דלה, שקופה מדי או גסה מדי, ומה שמתחיל כפנטזיה דחוסה מסתיים לרוב בקול ענות חלושה – תרומה כספית מופרזת לקורבן בפוטנציה לשם ניקוי האשמה.

 

והאשמה, האשמה רבה מכפי שאפשר לשאת – הרי בימים הנוראים מדובר. הנה המשפט הראשון של הרומן: "בסוף הקיץ, בעשרת ימי התשובה שבין ראש השנה ליום כיפור, כשהסתיו מסיע אל שמי ירושלים ענני דאגה אפורים חורשי רע, כשבמעדנייה של אריה גדל מספר ההזמנות לגפילטע פיש, כשאבות במגבעת וקפוטה מוליכים מהשוק תרנגולות עקודות לטקס הכפרות, וכשכל קבצן נראה לי כמו שליח אלוהים בתחפושת שבא לבחון את מידותי – אז אני נמלא דאגה גדולה לחיי". לו הייתי צריכה להמר כמה פעמים מוזכרת תפילת שמונה-עשרה ברומן הזה הייתי מהמרת על זה המספר.

 

הרצון להגיע אל אלוהים, לחוש אותו פיזית, הוא המותח את גבולות השפה. לצד פרומר נובטת בנובלה הראשונה דמות פנטסטית − דמותו של אלון, נער לוקה בשכלו, מגודל ושמן, אשר אביו גוסס ומת לנגד עיניו. הוא מתאווה לדברים שמשתוקק להם פרומר – מזון, שפיכת הזרע, הבנה. בסדר הזה בדיוק. במהלך ביקור אצל אביו הוא יוצא מבית החולים ומתחיל לשוטט – הפסקאות נעשות אז ארוכות והמשפטים קצרים. כמו דהרות סוסים. עד כדי קוצר נשימה. ללא אוכף אנחנו רוכבים. בקצב השיטוטים של פרומר, שבשיאם ייחשב כרפה שכל במציאות שאת שפתה איננו יודע, כמו אלון. באחד משיטוטיו של האחרון הוא נדרס, ופרומר מופיע לנגד עיניו כאלוהים שאותו דמיין ומביא אותו לבית החולים ביום כיפור. יום אחד הנער מתחיל לצייר ואביו החורג והמרושע מחליט "לעשות עליו קופה" ומכריז על הציורים כקדושים ועל הנער כמקובל. הנער מצייר בעיקר סוסים. אלה יופיעו גם בנובלה השנייה – מוגזמים, מגוחכים, כמעט מכונפים. הסוסים הדוהרים של אלון הם המילים של צימר, הם אלוהי היצירה.

 

מבעד לאותה יריעה מרודדת ומחוררת, חייו של בנימין פרומר, מגיחה נוסף לאלון גם דמותו של סופר בשם שמעון צימר, מחבר הרומן שלפנינו (פירושו של שם המשפחה הזה, יש להזכיר, הוא "חדר", בדיוק ההיפך מצימר הסופר, שדמותו מתבהרת בנובלה השנייה, שבה הוא הדובר, "גרסת הסופר". צימר הדובר הוזה על כך שהוא מבקיע את הקירות בביתו ופולש לשטחי השכנים, הוא איננו יודע מנוחה. איש חדר – הוא לא). דמותו של צימר מבליחה רק לרגעים. הוא חבר רחוק של פרומר, רחוק מלהיות מתואר בעדנה – כמו פרומר ואלון גם הוא עבד לצרכים הפיזיים, גם הוא כמוהם מכור לגעגוע למתים.

 

הנובלה הראשונה מסתיימת באחרית דבר שלמה, מקורית, מחשמלת כמעט. הסיפור תם ונשלם, ולכאורה היה די בו. אולם אז מגיעה הנובלה השנייה, "גרסת הסופר", כמו נשארו שאריות מהצעקה, מהשתן, מהזרע, מהדם, מהצואה, מהזיעה – מכל הלימונים הבשלים שהרכיבו את הלימונדה החמוצה-מתוקה הזאת, הנובלה הראשונה, שרק איש שלבו לב חלמיש לא ידמע בה לפחות פעמיים ויצחק בה לפחות חמש פעמים, דבר המעיד כי צימר נותר נאמן לשבועת הסופר המופיעה כאן, למעלה, באותיות מודגשות.

 

הסופר שמעון צימר, דובר הכמו-ממואר − הנובלה השנייה, "גרסת הסופר", הוא ספרן כמו צימר עצמו, האיש שכתב את הרומן שלפנינו, ובנובלה הזאת הוא סוגר חשבון. ראשית את עצמו הוא שוחט לכפרות, ואחר סוגר חשבון (הדדי) עם הביצה הספרותית, שהחוקים בה פשוטים ובה בעת מייאשים, ועם בני משפחתו, שמעוללים לו את מה שעולל הוא להוריו, ועם אנשי הנדל"ן המושחתים ועם הפוליטיקאים המציגים מצגות שווא ועם קהל הקוראים התובע את ליטרת הבשר המשומרת שלו. באחד מהרגעים שגרמו לי לפרוץ בצחוק, גברת פינקלשטיין, "זקנה חביבה וקוראת ותיקה", מניחה בידיו של צימר הספרן פיסת נייר. וכך נכתב בה: "צריך שהגיבורה תהיה ילידת ירושלים. שהעלילה תתפרש על שני דורות לפחות. שלאחת מבנות המשפחה יהיה רומן אסור עם חייל בריטי. שיתואר הווי של משפחה שהיא ס"ט, שיופיעו משפטים בספניולית, שיהיו מתכונים של אוכל עירקי וקווקזי, שלגיבורים לא יהיו מחלות קשות, סרטן המעי הגס אסור בהחלט, כמובן בלי מוות של ילדים מתחת לגיל ארבעים. רצוי שבין תחביביה של אחת הדמויות תהיה חיבה לארכיאולוגיה, והכי חשוב – בלי שואה" (עמ' 233).

 

לא זאת בלבד שמחבר ימים נוראים – גרסת הסופר לא מקיים אף אחת מהדרישות של גברת פינקלשטיין, אלא שהופעתו התכופה של אלוהים בשלל התגלמויות הבזק של צימר-פרומר-אלון מבעד לאותם קרעי בצק מחוררים בטרם הוכנסו לתנור, מותירה בתום הקריאה את התחושה המטרידה שבסופו של דבר לספר שלפנינו מספר יודע כל, רואה כל, חודר כליות ולב, מעניש וחומל בו זמנית, מצחיק ומדכא. הוא מתבונן משועשע על האדם העלוב, הבזוי, החרמן תמידית שלרוב נותר עם חצי תאוותו בידו, הטובח זה בזה, היוצא מדעתו, המפשל עם הילדים והם אתו, המפשל עם הוריו והם אתו − אותן פשלות, אותן מחלות, אותו טירוף, אותו גמגום – הכל אותו הדבר בעבר ובהווה וכפי הנראה גם בעתיד, אין חדש תחת השמש, יודע הקול הגדול היודע כל, מה שהיה הוא שיהיה, למעט דבר אחד − השואה. רק השואה היא חדשה, אחרת.

 

 

שמעון צימר, ימים נוראים – גרסת הסופר, הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, דביר, בשיתוף מכון הקשרים, סדרת "רוח צד". עורכת הספר: מוריה דיין קודיש

 

 

 

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload