This e-journal was published with the generous support of Stuart (of blessed memory) and Toni Young

עורכים: ענת ויסמן, עמרי הרצוג, יפתח אשכנזי

עורכת מפיקה: רינה ז'אן ברוך

עורך תוכן דיגטלי: מוטי פוגל

מערכת: עמרי גרינברג, עודד וולקשטיין, סיגל נאור-פרלמן, ניסים קלדרון, עמיחי שלו 

עורכת לשונית: מעין איתן

עורכת לשונית של גיליון 13: דקל שי שחורי

עוזרת הפקה ועריכה: רוני ספיר

חברי מערכת בעבר: רונית מטלון ז״ל, מי-טל נדלר. 

עורכי לשון בעבר: נועה טל (גיליונות 1-2), כנרת [קיקה] לוריא (גיליונות 3-8) 

בסיוע מועצת הפיס לתרבות ולאמנות

בתמיכת מכון הקשרים

כל עוד הטקסט קיים אין פרידה

 

 

 (מילים: 1220)

 

1.

 

בשלב מסוים בספר האיש הזקן – פרידה של נגה אלבלך, הדוברת (בתו) מגיעה עם אביה ואמה לטיול במוסקבה, והם משתכנים בחדר בו השתכן ויקטור שקלובסקי. לכאורה, מדובר בסיטואציה מקרית של חיים שהם מלאי ריאליזם אבסורדי (צריך לקרוא את הספר כדי להבין את רב המשמעיות של המושג הזה), אבל לא של ספרות, כי בספר הזה דבר אינו מקרי. הדוברת מתפנה להביא במילותיה את זיקוק דבריו של שקלובסקי על הפורמליזם: "על האמנות להחזיר את האבן לאבניותה, להפוך את השחוק לרענן, את המוכר והשגור לחדש וזר, מטרת האמנות היא להחזיר לדברים את חיותם" (עמ' 59). ואם יש משהו שאלבלך עושה בספר הקטן-גדול הזה הוא בדיוק את הדבר הזה. מחזירה לאבן יסוד את אבניותה.

 

2.

 

משחר הספרות כותבים שאיבדו אדם היקר ללבם, פנו אל המילים, כי זה מה שנותר, וזה מה שאפשר המילים על פי רוב הן עוד ניסיון להחזיק משהו בחיים, ניסיון חסר תוחלת כמובן, אבל כזה המודע לעצמו. ניסיון שהוא צורך רגשי בסיסי, במקום בו הפרידות וההספדים הם כבר מזמן גדרות של אבנים שחוקות נטולות אבניות. ובמקום שבו האבנים כה דומות זו לזו בחוסר אבניותן, צריך לייצר מחדש את אפקט ההזרה על ידי תחבולות ספרותיות חדשות. כלומר, בכל פעם האבן צריכה להיות אבן אחרת. לכל דור ולכל תקופה יש את האבניות שלה. הספרות היא יבשות שלמות של פרידות מאובנות. טקסטים שהם מאובני פרידות מדמויות אמתיות שחיו פעם על פני האדמה. במובן הזה, קריאה דומה לארכיאולוגיה. בעצם לפליאונטולוגיה.

 

3.

 

כמובן, יש עוד "מבחן" שצריך לצלוח, והוא הקורא. כלומר, היציאה מתוך הפרטי והאינטימי אל יצירה ספרותית אינה אלמנטרית. להספדים מרגשים אין על פי רוב ערך ספרותי, הם ישויות טקסטואליות שאם מוציאים אותן מהקשרן – הן כמו מתייבשות מחוסר חמצן. ואם הכותבים בכל זאת מתעקשים להפוך אותם לכאלה – זה בדרך כלל מסתיים בתאונות קיטש ובנאליה מרהיבות. זה מה שקורה כשיוצאים מתוך האינטימי אל המרחב הציבורי. לכן גם הספרות מלאה במקרים של ספרי פרידה איומים, או במילים עדינות יותר – כאלה שלא החזירו לאבן אבניות מסוימת, אלא פשוט השאירו טעם של אבן, ודמיון של אבן, על פני משהו שהאבן בו היא רק מטאפורה (ולזה לא צריך דוגמאות).

 

4.

 

לתוך האקלים הזה נדרשה אלבלך למילים, לאבניות, כדי להיפרד מאביה, אותה היא מכנה בספר האיש הזקן, והיא כמובן שם "בתו". כבר בהרחקה השיומית הזו יש משהו בעל ערך ולא אלמנטרי, משהו שמסמל בזעיר אנפין קונפליקט מובנה השזור בכל נימי הספר, בין חוסר יכולת המילים לתאר לבין חוסר הברירה אלא לתת למילים לתאר. בין האופי הביישני והמופנם של הדמויות לבין אקט החשיפה, שהוא מוחצן מיסודו. בין הגישה שלכאורה אומרת "זהו הספד על אדם טוב, אהוב, שאמנם יש לו סיפור חיים כמו לכל אחד, אבל איני מתכוונת לנפנף בו ולזעוק תראו כמה נפלא היה אבא שלי", לבין אי האפשרות להימנע מכך, כי גדולתו של האב היא בפשטותו, ולכך עוד אשוב.



5.

 

השיום "האיש הזקן" ו"בתו" תחילה מרגיש מעט משונה. אבל יש לבחירה הזו קסם משל עצמה. היא בעצם מרחיקה כדי לקרב. היא מטשטשת את הקואורדינטות של הזר והמוכר, הופכת אותם לזרים בפני הקורא כדי להפוך אותם למוכרים מסוג אחר. מוכרים-זרים. הזרה שהיא בעצם הכרה. שוב, זה אותו מתח אינהרנטי, אותו קונפליקט מובנה. הכותבת כמו יודעת שאין שום סיכוי להפוך את אביה למוכר בפני הקורא הארכיטיפי, וגם אם היתה כותבת מעין ביוגרפיה קונפורמיסטית, איזה ניסיון לתת סיפור ליניארי תקני, זה היה נגמר בפיאסקו ספרותי. זה היה הופך לאבן בטעם אבן.

 

6.

 

אבל הבחירה השיומית הזו גם מייצגת נקודת מוצא רגשית שהיא לב הספר; האיש הזקן היה אדם עליו נכתב: "הוא מת כמו שחי: בשקט, בצנעה, בפרטיות, בפשטות, באומץ, בהתחשבות, בלי לעשות עניין" (עמ' 72). במובן מה, הדבר האחרון שהאיש הזקן היה מסכים זה שבתו תהפוך אותו לדמות ספרותית, שתוציא אותו מתוך האינטימיות המשפחתית אל אור הזרקורים המוחצן (והאשלייתי), כי בדיוק על אדם כמותו לא כותבים ספר, אלא משאירים אותו בחיק האינטימי, כי דומה שלשם הוא שייך ולשם הוא כיוון כל חייו במעשיו ובהתנהגותו. ושוב – בדיוק בגלל זה כן כותבים ספר על איש זקן כזה. והנה עוד סתירה/קונפליקט מובנה.

 

7.

 

חשוב לציין, הפרידה מהאיש הזקן היא לא בהכרח נעימה. בתקופת חייו האחרונה הוא סובל משכחה, מצבו הגופני מידרדר, הוא לא מזהה את קרוביו, ובעצם מרגיש לאט איך כוח החיים והרצון בהם אוזלים ממנו. זו מציאות רגשית טראגית ונוראה, בה המילים לכאורה מתקשות להכיל את הכאב, ואת זה אנו מקבלים כמעט מהרגע הראשון, אבל הכאב השותת הזה, שהאינרציה שלו היא להתפרץ כגייזר (דימוי בחסות עודד וולקשטיין), מקבל דווקא תנועה הפוכה דרך הכתיבה עצמה. הוא נשזר ללא הרף ברגעי כתיבה כנים, פיוטיים לפרקים, ומידעים המלוקטים בפינצטה על ההיסטוריה של האיש הזקן (כמו חיבתו למילים או פרויקט המילון בולגרי-עברי עברי-בולגרי), כמו כדי לטשטש את הכאב, להבליע את הגייזר, לרגע לא להציף רמז מטרים אפילו לאי אילו רחמים עצמיים, או רחמים בכלל. אם לגסוס, אז בגאווה. ושוב, יש את המתח הזה בין הצורך הרגשי להסתיר לבין הצורך הכתיבתי לחשוף. וזה מתח בלתי פתיר במהותו.

 

8.

 

המתח הזה מצוי גם בחלק מהשם של הספר – פרידה. לכאורה מילה פשוטה, אלמנטרית. הבת שאיבדה את אביה רוצה להיפרד ממנו כמו שצריך, בלי שום קשר לאופן שבו נפרדה ממנו בחיים עצמם. אבל התנועה הרגשית של הספר היא לא של פרידה. כי ברור למדי שהבת אמנם נפרדת במובן מסוים מאביה הגשמי, כי כך זה אצלנו בביולוגי (עד שנהפוך לתודעות המתקשרות אחת עם השנייה, או למכונות לפי חזונו של ריי קורצווייל), אבל הטקסט כולו תנועה הפוכה: לא להיפרד, להשאיר עוד קצת, להיאחז, להחיות עד כמה שהמילים מאפשרות, לשים את המילים על הדף כי הזיכרון הוא ישות חמקמקה – ככל שעובר הזמן הוא מתעתע, מאבד עוד ועוד קשר למקור, הופך להיות יותר ויותר בדיה. בעצם הפרידה היחידה האפשרית היא השכחה. כל עוד הטקסט קיים, כל עוד הטקסט מחיה זיכרונות על גבי הדף, אין פרידה.

 

 

9.

 

במובן מסוים, יש לספר הזה אופי מיוחד. כאמור, מדובר באותן סתירות/קונפליקטים מובנים מלכתחילה, כמו אמורים לאיין אחד את השני, ואולי עושים זאת, אבל בכך הם מזינים את הטקסט ומעשירים אותו. האופי המיוחד של הספר הוא כאמור פונקציה פורמליסטית, כלומר של האיך, של ההזרתי, האבני וכו', אבל גם של המה – של אותו איש זקן, ורק כשמסיימים את הספר מבינים כי האופי של הספר הוא אופיו של האיש הזקן. יש כאן כמעט קורלציה מושלמת ביניהם; שניהם מופנמים מבסיסם, אך בכל זאת נאבקים בצורך להטביע חותם בעולם. שניהם בדרכם השקטה מפיצים סביבם אהבה דקה, כנה, לא מתנפלת ולא מוחצנת, אבל כזו שאין לה תחליף. מי שמכיר את הטובים מבני העדה הבולגרית היה אפילו מכנה את הספר "בולגרי" באופיו, אבל היום קשה לכתוב משפט כזה מבלי לחוש את החרב המאכלת של התקינות הפוליטית מתקרבת למפרקת שלך.

 

10.

 

בעמ' 84 מובאים דבריו של חבר הפרלמנט הבולגרי איוואן פטרוב ב-1944 לגבי המיעוטים בבולגריה, כלומר ההחלטה לא לשתף פעולה עם הנאצים ולשלוח את הרכבות ריקות כמו כותרת ספרו של מיכאל בר זוהר על יהודי בולגריה, וכך הוא אומר: "ייתכן שסובלנותנו כלפי המיעוטים היתה מוגזמת, ייתכן שלא היתה לבולגריה מדיניות ברורה בנידון, ייתכן שמתקיפים אותנו בשל כך, על שהיינו יותר מדי בני אדם ופחות מדי בולגרים, לאומיים, פטריוטיים; בכל מקרה, אנחנו היינו יותר בני אנוש, וזאת, גם היום, מטרתנו". כמובן, עוצמת הדברים הללו מהדהדת עשרות שנים אחרי שנאמרו, ומעלה את התמיהה האם קיים היום חבר פרלמנט כלשהו שיגיד דברים כאלו מדם לבו (ככל הנראה לא, אבל זו באמת לא הסוגיה). כפי שנכתב קודם לכן, שום דבר בספר, שום מובאה, שום אתנחתא לכאורה אינה מקרית: אנחנו היינו יותר בני אנוש, וזאת, גם היום, מטרתנו – זה כמו משפט שמגדיר במזוקק את אופיו של האיש הזקן. להיות כמה שיותר בן אנוש. הוא לא היה צריך להתאמץ להיות כזה. הוא פשוט היה כזה, מטבעו, וכך גם ספר הפרידה-לא פרידה ממנו. לא מתאמץ להיות אנושי. הוא פשוט כזה, וזה טבעו, וזה קסמו. וזו אבניותו.

 

 

 

נגה אלבלך, האיש הזקן—פרידה,  הקיבוץ המאוחד, 2018.  

 

 

 

 

 

 

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload